מצרפי נ' קורן

החלטה

תחילתה של תביעה זו בבקשה לביצוע שטר שהגיש המבקש כנגד המשיב.

המשיב/הנתבע הגיש התנגדות וזו התקבלה בהחלטת כב' הרשם מיום 12/6/13.

בהתנגדות, כמו גם בדיון שנקבע בפני, טען הנתבע כי על ההלוואה חלות הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993, ומאחר שהתובע, המבקש, לא עמד בהוראות החוק, יש לדחות ו/או למחוק את התביעה על הסף.

בהחלטה שנתתי בדיון, ביום 18/11/13 אפשרתי לתובע להגיב לטענות הנתבע וביום 24/11/13 הגיש התובע את טיעוניו בעניין זה כשהוא טוען שעל ההלוואה, וממילא על התובענה שבפני, לא חל חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.

בעקבות תגובה שהגיש הנתבע, בה טען בין היתר כי התובע לא הגיש תצהיר לתמוך בטיעונים אף שאלה כללו טענות עובדתיות, הגיש התובע תשובה ולה צרף תצהיר.

בהמשך, הגיש התובע גם בקשה להתיר לו להגיש תצהיר עדות ראשית מתוקן. זאת, לטענתו, משום שהעובדות שפורטו בתצהיר שצרף לתשובתו, לא תמיד תאמו את אלה שפורטו בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו עוד קודם לדיון מיום 18/11/13.

כעת יש להכריע לכן בשני עניינים: האחד - בקשת התובע לאפשר לו לתקן את תצהיר העדות הראשית שנתן. והשני - בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף בנימוקו שאינה עומדת בדרישות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.

לאחר שעיינתי בתשומת לב בטיעוני הצדדים ובכל החומר שהוגש על ידם לבית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת התובע ולדחות את בקשת הנתבע.

חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל על הלוואות שניתנו לתאגיד (הגדרת "לווה" בסעיף 1 לחוק). לטענת הנתבע, מאחר שהתובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי ההלוואה ניתנה לנתבע, ממילא חל החוק. התובע, לעומת זאת, טוען כי ההלוואה ניתנה לחברה שבבעלות הנתבע ולכן החוק אינו חל עליה. בעניין זה גם ביקש לתקן את תצהיר עדותו הראשית. אמנם, הנתבע התנגד לתיקון ואולם מעיון בתצהיר ההתנגדות הגיש הנתבע עולה כי הנתבע הוא שטען כי השיק נשוא התביעה ניתן כבטחון להלוואה שנתן התובע לחברה שבבעלותו (סעיף 4 לתצהיר ההתנגדות). הנתבע שב וחזר על גרסה זו, לפיה ההלוואה ניתנה לחברה שבבעלותו, גם בהמשך התצהיר (סעיף 6).

יוצא, כי גרסת הנתבע, כפי שפורטה בכתב ההגנה, היא כי ההלוואה ניתנה לחברה. אם אכן כך, נראה כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לא חל על ההלוואה נשוא התובענה.

בתצהיר העדות הראשית שנתן הנתבע, טען הנתבע כי ההלוואה ניתנה לו, ולא לחברה שבבעלותו (סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית). יוצא, כי שני הצדדים לא דבקו בגרסאות המקוריות שנתנו, שכן גם התובע, שתחילה טען לגרסה מסויימת בתצהיר העדות הראשית שנתן, מבקש כעת לשנות את אותה גרסה ולהגיש תצהיר מתוקן.

למותר לציין כי ההשלכות של שינוי הגרסאות הזה על מהימנות הצדדים, יתבררו לאחר חקירת העדים ואולם בשלב הזה לא ראיתי מקום שלא להתיר לתובע לתקן את תצהירו, וממילא את גרסתו, כאשר הנתבע עשה את אותו הדבר ממש. בתצהיר ההתנגדות טען, כאמור, כי ההלוואה ניתנה לחברה ואילו בתצהיר עדותו הראשית טען כי ההלוואה ניתנה לו, ולא לחברה.

סוף דבר, שאני מתירה לתובע להגיש תצהיר עדות ראשית מתוקן והתובענה לא תימחק ולא תידחה בשלב הזה.

ברור כי אם, לאחר שמיעת ראיות, אגיע לכלל מסקנה כי על ההלוואה חל חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ממילא ניתן יהיה לפעול בהתאם לסעיף 9 לחוק האמור והצדדים יהיו רשאים, כמובן, לטעון לעניין זה בהמשך.

בנסיבות, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לחובת מי מהצדדים בשלב הזה.

המזכירות תעביר לצדדים עותק החלטה זו.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ד, 27 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: