מצרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

התובע, יליד 1975 תושב שוקבא שברשות הפלשתינית, הגיש ביום 1.9.13 תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו מאש כוחות הביטחון. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 18.8.11 בתום יום עבודה בשטח ישראל, עלה התובע על רכב חולף בו נהג הצד השלישי. בהגיעם למחסום רנטיס, החלו במפתיע חיילים לירות לעברם והתובע נפצע לאחר שמספר קליעים חדרו לגופו. לאחר שקיבל טיפול רפואי ראשוני מהשוטרים במקום, פונה התובע על פי הנטען לבית חולים בלינסון שם אובחן כסובל מפצעי ירי בירך, בעכוז ובשק האשכים.

הנתבעת חולקת על תיאור נסיבות האירוע ועל חבותה לפצות את התובע. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי מספר ימים לפני התאונה נגנב רכב מסוג יונדאי השייך לאזרחית ישראלית. ביום האירוע, בסמוך לשעה 13:49, נפרץ רכב נוסף באזור שוהם, אולם בעלת הרכב שהבחינה בפריצה הניסה את הפורץ בצעקות. על פי הנטען, הפורץ ברח ברכב יונדאי והמשטרה פתחה בסריקות אחריו. השוטרים איתרו את הרכב כ-10 דקות לאחר מכן כשברכב נוהג הצד השלישי (להלן: "הנהג") והתובע יושב לידו. כשניגש שוטר לעברו של הנהג, זה פתח בנסיעה תוך סיכון השוטר. בתגובה ירה השוטר לעבר גלגלי הרכב במטרה לעוצרו. בשלב זה פתחה המשטרה במרדף אחר הרכב שנסע בפראות לכיוון מחסום רנטיס. בהגיעם למחסום, התבקש הנהג לעצור, אולם זה האיץ את מהירות הרכב ופרץ את המחסום, תוך סיכון חיי השוטרים. השוטרים פתחו בירי באוויר ולעבר גלגלי הרכב, לאחר כ- 100 מטרים מהמחסום, פגע הנהג עם הרכב במעקה הבטיחות ונעצר. התובע נמצא ברכב כשהוא פצוע בגפיו ובמפשעתו והנהג נמלט מהמקום אולם הוא נתפס מאוחר יותר על ידי גששים. התובע הורשע בגין מעשיו ביום האירוע בעבירות של שהיה בלתי חוקית בישראל, שימוש במסמך מזויף, סיוע לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והכשלת שוטר במילוי תפקידו, ונגזרו עליו 12 חודשי מאסר בפועל.

בבקשתה טענה הנתבעת, כי אין בידו של התובע, אשר מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, להצביע על נכסים שבבעלותו ויש בכך להביא לחיובו בהפקדת ערובה בסכום ריאלי. עוד נטען, כי סיכויי התביעה קלושים נוכח נסיבות האירוע כפי שפורטו בכתב ההגנה והתובע אף לא יוכל להוכיח כל עניין שברפואה משכתב התביעה אינו נתמך בחוות דעת רפואית.

התובע מתנגד לבקשה. בתגובתו טען התובע, כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים שסיכויי הצלחת התביעה גבוהים ומנגנוני הביטחון והמנהל האזרחי הקיימים מאפשרים אכיפת פסק דין בתחום הרשות הפלשתינית. עוד טען התובע, כי הוא מוכן להגיש התחייבות אישית של תושב ישראלי שיהיה ערב באופן אישי ויישא בהוצאות הנתבעת ככל שהתביעה תידחה.

תקנה 519 קובעת כי:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מלתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שיראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".

על השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להפעיל את הסמכות לחייב בהפקדת ערובה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519 לתקנות עמד כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בפסק דינו ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנות באסל נעין איברהים, פ"ד נח(5) 865, 868:

"בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן, לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית. ואולם, במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519 (א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

הלכה היא, כי במסגרת השיקולים בדיון בבקשה לחיוב ערובה, יובאו בחשבון סיכויי התובע להצליח בתביעתו, אם כי הדבר צריך להיעשות בזהירות מירבית, על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת (ר' רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (פורסם במאגרים)). בחינת סיכויי התביעה צריכה להיעשות על פי כתבי הטענות כמות שהם ( ר' בר"ע (מח-ים) 3342/07 מדינת ישראל- משרד הבטחון נ' עזבון המנוחה עראר (פורסם במאגרים)).

החלת הקריטריונים שנקבעו על המקרה שלפנינו מוליכה למסקנה שיש לחייב את התובע במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת. אין מחלוקת לעניין מקום מגורי התובע מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל והתובע לא הצביע על נכסים השייכים לו והנמצאים בתחומי השיפוט של המדינה. בנסיבות אלה, קיים חשש ממשי לכך שהנתבעת לא תוכל לגבות את הוצאותיה אם תידחה התביעה, כאשר ניהול התביעה כרוך בהוצאות לא מבוטלות. אשר לסיכויי התביעה, יש לקחת בחשבון את גירסת הנתבעת ביחס לנסיבות האירוע ואת העובדה שהתובע הועמד לדין בגין מעשיו באותו יום, הורשע בהתאם להודאתו ונגזרו עליו 12 חודשי מאסר הפועל. כמו כן, כתב התביעה אינו נתמך בחוות דעת רפואית כדרישת התקנות, על אף שהתובע טוען לעניינים שברפואה. אין בדברים אלה כדי לחרוץ את דין התביעה כבר בשלב זה. יחד עם זאת, הדבר מעיד כי לא ניתן לומר עתה שסיכויי התביעה גבוהים, כטענת התובע. בהתחשב בכל אלה, דעתי היא כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

אשר לגובה הערובה בה יש לחייב את התובע, הרי שבנסיבות שפורטו ובאיזון בין זכותו של התובע להביא את התביעה לבירור משפטי לבין זכותה של הנתבעת כי תובטח יכולתה להיפרע את הוצאותיה במקרה הצורך, אני מחייבת את התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעת בסכום של 30,000 ש"ח. לחילופין, יוכל התובע להפקיד ערובה בסך 20,000 ₪ וערבות צד ג' של אזרח ותושב ישראל בעל הכנסה מוכחת בסכום נוסף של 20,000 ₪. הערובה תופקד עד ליום 10.4.14, שאם לא כן תידחה התביעה.

ניתנה היום, ל' אדר תשע"ד, 02 מרץ 2014, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: