מצעב עאטף ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

1.בפני בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). הבקשה הוגשה על ידי מדינת ישראל – משרד הבטחון (להלן: "המבקשת" או "הנתבעת") כנגד מצעב עאטף ג'מיל עתר (להלן: "המשיב" או "התובע").

העובדות הצריכות למתן

2.מכתב התביעה עולה כי עובר להתרחשות האירוע נשוא כתב התביעה, עבד התובע (שגילו לא צויין) במסיק זיתים ליד הכפר מג'אר, שבאיזור צומת גולני, בשטח ישראל.

בתאריך 30.9.00, בסביבות השעה 10:30, הגיע התובע "לכביש שמוביל למחסום אלג'למה, בסמוך למקום בו היה ממוקם באותה תקופה המחסום של הבטחון הלאומי הפלשתיני (להלן: "מקום האירוע")" (סע' 7 לכתב התביעה המתוקן). התובע הגיע למקום במונית, ובהגיעו למחסום הפלשתיני ירד מהמונית, והמשיך דרכו ברגל "על מנת להמשיך את כניסתו לישראל ברגל" (סע' 8 לכתב התביעה המתוקן). התובע מציין בכתב התביעה, כי במקום האירוע היה גם מחסום של צה"ל "אשר היה מורכב ממספר רכבים צבאיים שחסמו את הכביש" וכן "במקום האירוע היו אנשים שהפגינו..." (סע' 10-9 לכתב התביעה המתוקן). מכתב התביעה עולה כי "התובע התלבט כיצד להמשיך בדרכו לעבודה. התובע עמד במרחק של למעלה מ- 20 מטר מאחרוני המפגינים. התובע נורה בידי חייל צה"ל שעמד במרחק של מספר עשרות מטרים מהתובע" (סע' 10 לכתב התביעה המתוקן). כתוצאה מהירי הנטען, נפצע התובע. לטענתו "בטרם הירי לא נשמעה כל אזהרה או התראה מטעם מי מהחיילים הישראליים" וכן טוען התובע, כי עובר לביצוע הירי הנטען "הוא לא עשה שום פעולה ו/או לא נטל חלק בפעולה מסוג כלשהו, שיכלה להוות עילה לירי עליו" (סע' 12 לכתב התביעה המתוקן).

3.הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה את טענותיו של התובע, וכופרת בחבותה לפצותו, בין היתר, משום שלדבריה, במועד האירוע התנהלה במקום הפגנה אלימה שסיכנה את חיי כוחות צה"ל שהיו במקום, ותגובתם למעשי האלימות שכוונו כנגדם, הינה במסגרת פעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952 (להלן: "החוק"), השוללת את אחריותה של המדינה במקרים כגון דא. הנתבעת טוענת לחילופין, כי התובע הסתכן מרצון בהחליטו להגיע למקום האירוע, ואם אכן נפגע כתוצאה מירי של כוחות צה"ל, כי אז אירע הדבר באשמו המלא.

4.התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 15.1.09, אלא שבתאריך זה נמנע שמיעת הראיות מחמת אי התייצבות התובע ועדיו, וזאת ללא סיבה המניחה את הדעת, ומשכך נמחקה התובענה. בעקבות בקשה לביטול ההחלטה, בוטלה החלטת המחיקה, והתיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 3.9.09. בתאריך המיועד התברר כי התובע ואביו לא הורשו להכנס לתחומי מדינת ישראל, עובדה תמוהה כשלעצמה, שכן שלטונות הבטחון התירו כניסתם של שני עדים, ומנעו כניסת התובע ואביו, ואודה כי שיקול דעתם של שלטונות הבטון בנושא זה הינו תמוה משהו.

מכל מקום, באותו מועד העידו שני עדי התביעה, מר אכראם אטאף ג'מיל עתר – אחי התובע, ומר אמיר מחמוד סלאח עתר, שניהם נסעו לטענתם במונית עם התובע למקום האירוע ביום הארוע.

5.כחודש ימים לאחר אותה ישיבה הגישה המבקשת בקשה להפקדת ערובה – היא הבקשה אשר בפניי.

טענות המבקשת

6.המבקשת מבססת את בקשתה של העובדה, שהתובע הינו "תושב חוץ", ועל כך שסיכויי התביעה "אפסיים", וזאת, בין היתר, על סמך עדויותיהם של שני עדי התביעה, שהעידו ביום 3.9.09, והסתבכו באמירות שאינן אמת, בסתירות פנימיות, ובסתירות הדדיות.

תגובת המשיב

7.המשיב מבקש לדחות את הבקשה, הן משום שניהול התביעה מצוי בעיצומו, והן משום עיתוי הגשת הבקשה. התובע מבהיר כי עובדת היותו "תושב חוץ" הייתה ידועה למבקשת מזה זמן רב, ואין להסתמך על עובדה זו בשלב זה של ניהול המשפט. עוד טוען התובע, כי מצבו הכלכלי קשה, ואף צירף תצהיר לאימות טענתו בדבר מצבו הכלכלי הקשה, ומצבה הכלכלי הקשה של משפחתו. המשיב טוען כי חיובו בהפקדת ערובה ימנע ממנו את ניהול התביעה, ויפגע בזכות הגישה שלו לערכאות.

דיון והכרעה

8. תקנה 519 לתקנות קובעת:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע..."

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי שיקול דעתו של בית המשפט בהחליטו בבקשה להטלת ערובה, הינו רחב, ואמות המידה, אימתי יינתן צו להפקדת ערובה, פורטו למשל ברע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת הופ"), שם נקבע מפי כב' השופט טירקל כדלקמן:

"מקובל עלינו כי בית המשפט משתמש בסמכותו לפי תקנה 519(א) לתקנות, בעיקר בשני מקרים:

א. כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, ומשום כך יתקשה לגבות את המגיע לו, אם יזכה בהוצאות; וכן אין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, מהם יוכל הנתבע להפרע.

ב. כאשר הנתבע לא המציא את מענו, כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות, או המציא מען לא נכון, שבכך גילה, לכאורה, כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות. כמו-כן, רשאי בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו גם את סיכוייו של התובע להצליח בתביעתו, אלא שהדבר צריך להיעשות בזהירות מירבית, על-מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת-דין בטרם עת".