מצוה לתת גט

הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בערעורם על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה מיום ל' חשון תשע"א 7.11.2010 בו פוסק בית הדין כדלהלן:

"לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א.         תביעת האשה לגירושין נדחית בהיעדר בסיס עובדתי והלכתי.

ב.         בית הדין מחייב את האשה לשלם לבעל את הוצאות הגרפולוגית גב' פ. אריאלי.

ג.          תביעת הבעל לשלום בית נדחית בהיעדר גישה נבונה ונכונה, כך שלא ניתן לצקת לתוכה תוכן מעשי.

ד.         בית הדין קורא לצדדים כאנשים מאמינים לעשות פסק זמן במלחמה אותה הם מנהלים, לעריכת חשבון נפש נוקב כל אחד עם עצמו בהתייחס למערכת הזוגית וההורית הראויה והרצויה.

בית הדין מייחל לצדדים קבלת החלטה נכונה באשר לעתידם".

ב"כ המערער מיקד את ערעורו על האמור בסעיף ג' שבפסק הדין, על פיו דחה בית הדין האזורי את תביעת השלום בית, למרות קביעתו שתביעת הבעל לשלום הבית כנה. לדבריו בית הדין האזורי בנימוקי פסק דינו דוחה אחת לאחת את כל העילות לגירושין שהעלתה ב"כ האשה כולל את טענת מאיס עלי. לטענתו דחיית בקשתו לשלום בית מכח התרשמות שלא ניתן לצקת תוכן מעשי לתביעה זאת, אין בה כדי לבטל את חוות הדעת שניתנו בעבר בו היתה המלצה לשלום בית. לדבריו במקום לדחות את בקשת השלום בית של הבעל, שנועדה להחזיר חזרה חיי נישואין מאושרים כבעבר, היה על בית הדין האזורי להכריז על האשה מורדת במטרה שתתעשת ותסייע לחיזוק שלמות הבית. ולשאלת בית הדין האם בתביעת השלום בית של המערער, צויין ענין המורדת. השיב ב"כ המערער שלא צוין, אולם היה על בית הדין להיכנס למסלול של מורדת.

המשיבה בתשובתה לקריאת השלום בית של המערער, טענה שעיקשותו של הבעל לשלום בית נובעת מהיותו כפייתי. והוסיפה שכל התנהגותו בחיי הנישואין, נבעה מכח הכפייתיות. ועל מנת לחזק דבריה טענה, שאיזה אדם ירצה בשלום בית אחר שלש שנות פירוד. יש נשים אחרות שאיתן יוכל לבנות את חייו. כמו כן הוסיפה לטעון על דברים שלטענתה מהווים סיבה למאיסות.

ב"כ המערערת הוסיף כי הבעל היה נוהג באלימות כנגד האשה. היה מתפרץ בצעקות ובקללות גסות. ובפגישה האחרונה עם היועצת, התפרץ בכעס וזרק תיק ואמר שלא יתן גט. והמערערת הוסיפה שבשבת האחרונה נהג כלפיה באלימות. לשאלת בית הדין האם היו אירועים קודם לכן מסוג זה, השיבה המערערת שאלימות כזאת, לא. אבל במשך שנות הנישואין גזר את בגדי הילדים. וחתמה את דבריה שהוא מטורף וכפייתי, ושיעזוב אותי. יש נשים אחרות, שונאת אותו. והיא מבקשת שבית הדין יחון אותה ויחייב אותו בגט.

ב"כ המערערת הוסיף שבפני בית הדין טענה האשה שאי צחצוח השיניים גורמת לריח הפה. והודה שנושא כפייתיות לא הועלה בפני בית הדין האזורי.

ב"כ המשיב בתשובתו לערעורה של האשה, טען כי ניתנו למשיבה שלש שנים להביא עדים וראיות על כל טענותיה. והבעל הוסיף וטען שביום שישי לפני שבת, כשאני מחוץ לבית, אשתי התקשרה אלי שאבוא לשבת לשפר הכל. ואמנם סעודת השבת היתה רגועה, ופתאום בבוקר התנפלה עלי. והשיב שהתנהגותה בסעודת ליל שבת היתה בסדר, וכן אמר שהיו יחסי אישות ביניהם.

כתגובה לדבריו אמרה המערערת שנכון שישבו יחד עם הילדים בליל שבת, אבל שקר שהיו יחסי אישות.

הבעל חזר על טענתו: היו יחסי אישות חד וחלק.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ והעיון בכל החומר הרב שבפנינו, ולאחר עיון בפסק הדין נשוא הערעור הארוך והמנומק ביותר, דינם של שני הערעורים להדחות.

צדק בית הדין האזורי שטענת מאיס עלי של האשה, לא הוכחה כלל. ותביעתה האמיתית להתגרש לא נבעה מתחושת המאיסות שקיימת בה. אלא שהבעל לא הסכים לדרישותיה בתחום חיי האישות.  כמו כן צדק ב"כ המערער שלא יתכן שהאשה תכננה טיול לברלין, שבועיים לפני הגשת תביעתה לגירושין. כמו כן עברה טיפולי הפריה כחודש לפני בקשתה לגירושין. וכן שבועיים קודם להגשת תביעתה, נסעו הצדדים יחד לבילוי בבית מלון בירושלים. גם במכתביה שנשלחו לבעל, תקופה קצרה לפני התביעה, מציינת כמה היא נהנית ממנו. התנגדותה של האשה להזמין את היועצת שליוותה אותם בשנות נישואיהם, למרות שעדותה בפני בית הדין, יכלה לשפוך אור אמיתי על המניעים של האשה לגירושין ועל היותו חייהם סוגה בשושנים.

עיינתי בנימוקי פסק הדין של עמיתי הרה"ג, בהם הגיעו למסקנה שיש לקבל את טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. כאשר כבוד הגר"חי רבינוביץ' אינו מחייב בגט (כפי שנהגו רוב בנין ומנין בתי הדין הרבניים, לא לחייב בגט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת) וכותב כדברי הרבנו יונה המובא בשטמ"ק כתובות סד' שמצווה עליהם להתגרש. וכבוד הגר"צ אלגרבלי קובע שיש לחייב את הבעל עקרונית, מתוך טענת מאיס עלי. אולם למסקנה מצטרף למסקנת כבוד הגר"חי רבינוביץ' לצוות על הבעל להתגרש וזאת למשך חודש ימים מהיום, ובמידה שלא יגרש יש לחייבו. לדעתי צדק בית הדין האזורי שמכיר ומלווה את הצדדים בתביעתם מספר שנים, ובידו היכולת לקבוע שטענת מאיס עלי של האשה אין לקבלה כלל. המפגש הקצר היחסית של בית דיננו עם הצדדים, אינו יכול לתת לנו היכולת לחלוק על התרשמותו הברורה של בית הדין האזורי ונימוקיו המפורטים בפסק הדין. צדק ב"כ הבעל שהוכיח שכל טענת מאיס עלי, אין לקבלם ואין הם יכולים להוות עילה לדחיית תביעת הבעל לשלום בית.

למרות האמור, יש מקום לחייב את הצדדים להתגרש זמ"ז, לאור מצב הפירוד הממושך שקיים בין הצדדים.

ונסביר דברנו, לא עצם המצב הפירוד מהווה עילה לחיוב בגירושין. וזאת כפי שנפסקה ההלכה בשו"ע אבהע"ז סי' עז' סע' ג' ברמ"א "אבל בנותנת אמתלא לדבריה....אין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו". מקור הדין כמצוין בפנים הוא הטור בשם המהר"ם מרוטנבורג דפ' פראג סי תתקמו שכתב וז"ל: