מעצר עד תום ההליכים למבצע שוד בעל הרשעות קודמות בעבירות רכוש

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום הוא נכנס לקפה אינטרנט בכרמיאל כשהוא חמוש בכלי הנחזה להיות אקדח ותוך שהוא מאיים על המתלונן שעבד במקום שדד כסף ושני מכשירי טלפון.

אין חולק כי קיימות ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי להרשעת המשיב במיוחס לו.

האירוע כולו תועד במצלמות האבטחה שבמקום. בית המשפט צפה בצילומים ובמשיב וסבור כי ניתן לזהותו כמי שביצע את המעשה. יצוין כי הבעלים של המקום, שלא נכח בזירה, זיהה את המשיב מצפיה בצילומים. כך גם אחותו של המשיב ואדם נוסף השותף במקום וכן שוטר המכיר את המשיב מאירועים קודמים. יצוין כי המשיב טען כי היה בתל אביב. מכשיר הטלפון הנייד שלו אוכן בכרמיאל. אמנם המכשיר יכל להיות בחזקתו של אחר ואולם כשמביאים נתון זה בחשבון ביחד עם הצילומים מהזירה יש בו כדי לחזק את ראיות המאשימה.

יצוין כי הצפיה בקלטת ובאירוע אכן מעוררת מספר שאלות. העובד שנכח במקום נראה אדיש לאירוע שנמשך זמן מה ויש בכך כדי לעורר שאלות. ואולם כל אלו יבוררו במסגרת ההליך העיקרי. יצוין עוד כי מסיבות שלא הובהרו דיין לא נערך מסדר זיהוי חי בו יכול היה העובד במקום לזהות את המשיב. בכל מקרה אין בכל אלו להשמיט את הקרקע תחת ראיות המאשימה, לפחות לא לשלב דיוני זה שבפני. ההלכה היא כי בשלב זה בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ההוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק לאחרונה:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 24.11.2005))." (בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08)).

ראו גם את:

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.2.08);

וכמו כן את בש"פ 10426/07 אליהו זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 15.1.08).

העבירה המיוחסת למשיב מקימה עילת מסוכנות. אמנם השוד לא בוצע באלימות ואולם אין בכך כדי להפריך את החזקה. אדם המבצע שוד בקור רוח הוא אדם מסוכן. על זאת יש להוסיף כי המשיב מתגורר ברמיאל, מקום ביצוע השוד. כאמור אחת העדות היא אחותו ועדי תביעה נוספים מוכרים לו. שחרורו עלול לסכנם. מכאן שקיימת עליה למעצרו.

גם כשקיימות עילות מעצר כנגד המשיב, על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל, אם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק, וכך נקבע באחת הפרשיות:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר." (בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.97)).

ולעניין חובת שקילת חלופת מעצר בעבירות חמורות נקבע כי:

"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן (טרם פורסם, ניתן ביום 28.6.99); ראו גם: בש"פ 7524/06  מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 25.9.06)).

ועוד: 

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" (בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.6.98), ראו גם את בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.06)).                       

ועוד, נקבע בפסיקה ששאלת מסוכנותו של המשיב  תיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. כך נפסק לא אחת:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו" (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם, ניתן ביום 19.7.04)).