מעודד ואח' נ' סאדיחוב ואח'

פסק דין

בפני תביעות הדדיות לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לכל אחד מהצדדים, לטענתם, כתוצאה מתקיפתם על ידי הצד השני (להלן: "הארוע") ביום 13.7.2009. כל אחד מהצדדים העמיד את תביעתו על סך של 30,000 ₪.

הרקע לארוע הינו סכסוך שכנים מתמשך הקיים בין משפחת התובע למשפחת הנתבע ואשר נוגע לביצוע עבודות בניה בבנין משותף שברחוב רמב"ם 7 בקרית ים, אשר התובע ואשתו הינם הבעלים של דירה בקומה ראשונה בבנין, ואילו הנתבע וגרושתו (כפי שנטען בכתבי הטענות) הינם הבעלים של הדירה שבקומת הקרקע, מתחת לדירת התובע.

בין הצדדים התנהלו וכנראה שעוד מתנהלים הליכים משפטיים הדדיים שונים הנוגעים לביצוע עבודות בניה ו"השתלטות" על הרכוש המשותף וכן הוגשו, חדשות לבקרים, תלונות הדדיות למשטרה בגין ארועים שונים.

בתביעות שבפני טוען כל אחד מהצדדים כי האחר תקף אותו, כאשר לטענת התובע התקיפה ארעה במדרכה שבפתח הבנין בעת שהיה בדרכו למכלת השכונתית הנמצאת בסמוך, ואילו לטענת הנתבע הארוע ארע בתוך חלק מהדירה המצויה בחזקתו אשר התובע נכנס אליה והתקיף אותו ללא כל התגרות קודמת מצידו.

בעוד שהתובע טוען כי הנתבע צעק לעברו קללה והיכה אותו עם אבן מהאבנים המצויות בחצר הבית ללא כל התגרות מצידו, הרי שהנתבע טוען כי התובע הוא זה שנכנס כאמור לשטח ביתו והכה אותו בפניו באגרופו תוך שהוא מחזיק חפץ כלשהו מברזל.

התובע חזר בפני על גרסתו וטען כי על אף שאשתו ראתה את הארוע מחלון דירתם, היא לא הגיעה למסור עדותה. לעומתו הנתבע חזר אף הוא על גרסתו והגיש מטעמו שני תצהירים, האחד של הגב' שרביט והשני של בנו שהיה באותה עת קטין.

לאחר שמיעת העדויות בפני, אני קובעת כי דין שתי התביעות להידחות שכן, אף אחד מהצדדים לא עמד בנטל להוכיח כי גרסתו היא המשקפת את אופן התרחשות הארוע ולפיכך אין באפשרותי להעדיף גרסה אחת על פני השניה.

באשר לתובע, המדובר בעדות בעל דין יחידה וברור לחלוטין מעיון בכתב התביעה ובכל המסמכים שצורפו, כי תביעה זו באה על רקע הסכסוך שבין הצדדים, ולא ניתן לשלול את האפשרות כי בין הצדדים היו חילופי דברים שהביאו להתלהטות הרוחות ואולי גם להרמת ידיים הדדית.

התובע בחר שלא להעיד את אשתו, אשר ספק בכלל באם יכולה היתה לראות מחלון הדירה את פרטי הארוע. מנגד, העדה ה"אובייקטיבית" לכאורה גב' שרביט אשר הגישה תצהיר מטעם הנתבע, התגלתה כעדה בלתי מהימנה שכן, בעדותה בפני התברר שכלל לא ראתה את הארוע בהתרחשותו, אלא רק הסיקה כי הוא התרחש באופן המתואר על ידי הנתבע, וזאת מדברי הנתבע ומהעובדה שראתה אותו יוצא זב דם מהשטח הבנין שבחזקתו, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 4 לתצהירה, אשר בו תארה בפירוט כיצד התרחש הארוע.

בנסיבות אלו לא ניתן לסמוך ממצא כלשהו על עדות זו וברור לי לחלוטין כי מדובר בעדות מגמתית אשר נועדה לתמוך בתביעת הנתבע כנגד התובע. משכך, גם עדותו של הנתבע הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין, אשר בנסיבות הענין אינני רואה כי באפשרותי לקבוע על בסיסה ממצא, ולהעדיפה על פני עדות התובע.

על אף שהנתבע חזר וציין מספר פעמים במהלך הדיון כי התובע מסר גרסאות סותרות באשר למקום אירוע התקיפה, לא מצאתי ביסוס לטענה זו בעיון במסמכים הרבים שהגיש כל צד, וממילא, מאחר והתברר כי עדות העדה מטעם הנתבע אינה מהימנה, אין בכך שגם עדות התובע לא מהימנה כדי לתת משקל יתר לעדות הנתבע.

מעבר לצורך אציין גם כי המסמכים הרפואיים שהגישו שני הצדדים הינם דלים ביותר, אף אחד מהם לא הציג תמונות המתעדות את מצבם הנטען, ומכאן עולה כי נעשה ניסיון של שני הצדדים להפריז בחומרת הארוע, דבר המעיד גם הוא על כך שמדובר בהליך נוסף שהוא חלק מהסכסוך המתמשך בין הצדדים.

אין בדברי אלו כדי להמעיט מהחומרה שבה אני יש לראות את העובדה העולה מתוך טענות הצדדים כי הסכסוך ביניהם הסלים ויתכן שאף היו גילויי אלימות האחד כנגד השני, אולם בהיעדר ראיות משכנעות מי מהצדדים הוא זה שתקף את האחר, אין מקום לקבל איזו מהתביעות.

על אף שעמדתו העיקשת של הנתבע היא שמנעה את סילוק התביעות ההדדיות קודם לשמיעת העדויות בתיק, אינני מוצאת לנכון לחייבו בהוצאות התובע לאור העובדה כי התביעות ההדדיות בסופו של יום נדחו באופן הדדי.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעות ההדדיות וזאת ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ב, 24 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: