מסארווה נ' עיריית חדרה

החלטה

בפניי בקשה לביטול שלושה דו"חות חניה: דו"ח מס' 2913671 מיום 26.3.08; דו"ח מס' 5146576 מיום 17.9.08 ודו"ח מס' 12996179 מיום 26.8.09 (להלן: "הדו"חות") שניתנו למבקשת בתחום שיפוטה של המשיבה.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת כי מעולם לא קיבלה הדו"חות ואך ביום 28.4.14 נודע לה לראשונה אודות הדו"חות עת הגיעו לביתה מעקלים וביקשו להוציא מיטלטלין מדירתה. באותן נסיבות שילמה המבקשת למעקלים את סכום החוב בסך של 2,680 ₪ "תחת מחאה", ועתה מבקשת היא להשיב הסכום לידיה בשל התיישנות העבירה.

לטענת המשיבה יש לראות את המבקשת כאילו הורשעה ונגזר עליה הקנס, מאחר וחלפו המועדים הקצובים בחוק להגשת בקשה להישפט והמבקשת לא העלתה כל טעם לאיחור בהגשת בקשתה.

עוד טוענת המשיבה כי הודעות תשלום הקנס נשלחו למבקשת בדואר רשום במועדים הקצובים בחוק לכתובתה הרשומה במשרד הרישוי וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ללא כל הסבר לשיהוי.

המשיבה אף צרפה לתגובתה דרישות תשלום במסירה אישית, פירוט מועדים בהם הוטל עיקול בחשבון הבנק של המבקשת ואישורים בדבר ביצוע עיקול ברישום בביתה של המבקשת, לכתובת אליה נשלח הדואר הרשום, ועל כן טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.

כן טוענת המשיבה כי אין בנסיבות המקרה משום נסיבות חריגות המצדיקות קיום דיון במעמד הצדדים ויש לדחות את הבקשה.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה סבורה אני כי דין הבקשה להידחות ואנמק.

עבירות חניה כגון אלה מושא הבקשה דנן הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט שחלות עליהן הוראות סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה.

תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") קובעת כי בעבירות קנס של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה.

תקנה 41(ב) לתקנות קובעת: "לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה".

תקנה 44 א לתקנות קובעת חזקת מסירה וזו לשונה:

"44א.בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13) עמד בית המשפט העליון על הטעם העומד בבסיס חזקת המסירה בדואר בקבעו:

"בבסיס חזקת המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו...הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים...עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען...זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור החזקה...".

בענייננו, המשיבה המציאה אישורי משלוח דבר דואר רשום ומסמך המאשר כי דבר הדואר נשלח למבקשת בדואר רשום, תוך שנה מיום רישום כל אחד מהדו"חות, כנדרש בסעיף 225א לחסד"פ.

דו"ח מס' 2913671 מיום 26.3.08 נשלח למבקשת בדואר רשום ביום 21.8.08 (נספח ב' לתגובה).

דו"ח מס' 5146576 מיום 17.9.08 נשלח למבקשת בדואר רשום ביום 14.1.09 (נספח ח' לתגובה).