מנצור ואח' נ' לבן ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 15.11.12 בפתח תקווה.

2. לטענת התובע, רכבו חנה על המדרכה מול ביתו כאשר הנתבעת 1 העמידה את רכבה על המדרכה מאחורי רכבו. הנתבעת 2 אספה ילד מבית הספר ולאחר מכן יצאה על הכביש, לא הבחינה ברכב צד ג' שנסע באותה שעה בכביש. רכב צד ג' פגע ברכב הנתבעת והדפו לעבר רכב התובע.

3. הנתבעות הגישו כתב הגנה ובו טענו כי רכב צד ג' אפשר לרכב הנתבעות לצאת מהחניה. בעוד הנתבעת 1 משלימה את יציאתה, החל רכב צד ג' בנסיעה מהירה, פגע ברכב הנתבעות והדף אותו.

4.צדדי ג' הגישו כתב הגנה ובו טענו כי רכב הנתבעות יצא מחניה שהיתה בצד ימין, תוך שפגע תחילה ברכב התובע שהיה לפניו ומבלי לוודא כי באפשרותו להיכנס למסלול הנסיעה, פגע ברכב צד ג' שנסע באותה שעה בנתיבו כדין.

5. במהלך הדיון שנערך בפני, העיד התובע וחזר על גרסתו לפיה יצא מביתו והבחין כי רכבו נפגע ע"י הנתבעת 1 שחנתה על המדרכה מאחורי רכבו. התובע טען כי הבין שהנתבעת 1 פגעה ברכבו תוך כדי יציאתה מהחניה וכי פגעה בנוסף בצד ג' שעברה באותה שעה בנסיעה ישר בכביש. התובע טען שלא בדק את רכבו במשך חודשיים לאחר התאונה, מאחר ולא היה ברשותו כסף לממן התיקון.

6. הנתבעת 1 העידה וטענה כי חנתה על המדרכה מאחורי רכבו של התובע וביקשה לצאת לכביש על כן אותתה שמאלה והסתכלה מספר פעמים לכביש על מנת לוודא שבאפשרותה לצאת מהחניה מאחר ורכבה הינו רכב גדול. צד ג' שנסעה באותה שעה בכביש, נעצרה וסימנה לה עם היד כי באפשרותה לצאת. הנתבעת 1 החלה לצאת ואז לחצה צד ג' על דוושת הגז, החלה לנסוע ופגעה ברכבה. הנתבעת טענה כי צד ג' החלה לנסוע מאחר ויתכן ששוחחה בטלפון או סימסה ובמקום ללחוץ על דוושת המעצור לחצה על דוושת הגז. הנתבעת הכחישה כי סירבה ליתן פרטים.

בנה של הנתבעת העיד אף הוא כי אמו ביקשה לצאת מהחניה וצד ג' סימנה לה כי באפשרותה לעבור ואף שוחחה בטלפון ואז צד ג' החלה לנסוע ופגעה ברכב הנתבעת. בעדותו טען שישב במושב הקדמי אך היה באפשרותו להבחין במתרחש מאחר והסתובב לאחור. בהמשך, תיקן ואמר כי לאחר התאונה הבחין שצד ג' ניתקה את הטלפון ומכאן הסיק ששוחחה בעת ארוע התאונה.

7.צד ג' טענה כי נסעה ישר בכביש במהירות איטית ובהמשך הדרך היה רמזור ירוק. צד ג' טענה שלפתע שמעה רעש והבחינה שהנתבעת 1 יצאה מהחניה ופגעה ברכבה. צד ג' טענה שלא הבחינה בנתבעת 1 יוצאת מהחניה ועל כן לא עצרה את רכבה. צד ג' טענה שבמידה והיתה מבחינה בכך היתה נותנת לנתבעת 1 לצאת מהחניה בבטחה.

8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתו של התובע וצד ג' ולפיכך, יש לדעתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעות בהוצאות התובע, הכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, התרשמתי מעדותו של התובע והיא מהימנה בעיני. התובע חזר בעקביות על גרסתו לפיה יצא מביתו והבחין שרכבו שעמד על המדרכה נפגע מרכב הנתבעת 1 שביקשה לצאת מחניה.

בנוסף, התרשמתי מעדותה של צד ג' והיא היתה מהימנה בעיני ולפיה נסעה ישר כאשר לפתע הנתבעת 1 שיצאה מחניה פגעה ברכבה וכי לא היה באפשרותה למנוע זאת מאחר ולא הבחינה בה.

מנגד עדותה של הנתבעת 1 היתה בלתי סבירה ובלתי מהימנה. כך, במידה ונקבל את גרסתה של הנתבעת 1 לפיה צד ג' נעצרה על מנת ליתן לנתבעת 1 לעבור, הרי שאין זה סביר כי צד ג' תתחיל לפתע בנסיעה. גם הטענה לפיה צד ג' שוחחה בטלפון עלתה לראשונה בדיון שבפני ולא נזכרה בטופס הביטוח ובכתב ההגנה של הנתבעת ומכאן שהיא בגדר עדות כבושה. בנוסף, לא ניתן ליחס משקל לעדותו של בנה של הנתבעת שכן חזר על דברי אימו, שלגרסתו שוחחה עימו על אופן קרות התאונה.

יתרה מכך, גרסתה של צד ג' נתמכת בתמונות הנזק ובתמונה שצולמה על ידה לאחר התאונה, בה נראה רכב הנתבעת מצוי בזווית קלה, קרי, רק התחיל בסטייתו על מנת לצאת מהחניה. לפיכך, לא היה באפשרות צד ג' להבחין בו בטרם קרות התאונה ולכן לא מצאתי מקום להטיל אשם תורם.

לפיכך, סבורה אני כי היה על הנתבעת 1 שהבחינה ברכב צד ג' הנוסע בכביש, ליתן לצד ג' את זכות הקדימה, לנקוט באמצעי זהירות ולהימנע מיציאה מהחניה וכניסה לכביש עד אשר הדרך תהיה פנויה. משלא עשתה כן, הרי היא האחראית לקרות התאונה.

באשר לחלוף הזמן, סבורה אני כי תקופה של חודשיים בין קרות התאונה לבדיקת השמאי אינה מנתקת במקרה דנן את הקשר הסיבתי. בפרט, כאשר הצדדים אינם חלוקים על כך שנגרם נזק ורק חלוקים באשר לשאלת הגורם האחראי לנזק.

9. סוף דבר, התביעה מתקבלת.

הנני מורה לנתבעות לשלם לתובע סך של 5,458 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 17.4.13 ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, יישאו הנתבעות בהוצאות משפט בסך 500 ₪ לתובע ו- 500 ₪ לכל אחד מצדדי ג', קרי סך כולל של 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.