מניין ימי תקופה שבחוק וקביעת סמכות; אחריות ביה"ד לקביעותיו המשפטיות ולהנמקתן

החלטה בית הדין האזורי בדבר סמכותו, נימוקי והערעור עליה

לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי מתאריך י"ט באדר התשע"ח (6.3.18) שלפיה הסמכות לדון בענייני הרכוש, החזקת הילדים והסדרי השהות נתונה לבית הדין.

הנימוק להכרעתו זו של בית הדין האזורי, כפי שעולה מהחלטתו בתאריך י"ב באדר תשע"ח (27.2.18), הוא שמאחר שחמישה־עשר הימים שלאחר תקופת עיכוב ההליכים (לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014, להלן גם: חוק המהו"ת) שבהם הייתה האישה מנועה להגיש תובענה הסתיימו בא' באדר תשע"ח (16.2.18), ולאחריהם הקדימה האישה ופתחה בבית הדין הרבני תיק גירושין שאליו כרכה את ענייני הרכוש והסדרי השהות בג' באדר תשע"ח (18.2.18) – כמה דקות לפני שהבעל פתח תיקים מקבילים בבית המשפט לענייני משפחה, הרי שהסמכות נותנה לבית הדין הרבני.

עילת הערעור המרכזית היא שמאחר שבסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות נאמר מפורשות שככל שימי מנוחה או פגרה חלים בסוף תקופה שקבועה בחיקוק, הם לא יימנו בכלל התקופה, ומאחר שבנידוננו היום החמישה־עשר (16.2.18) לתקופת המניעה שבחוק המהו"ת חל ביום שישי, שבו אי אפשר לפנות לבתי המשפט להגשת תובענה, הרי שהוא יידחה ליום ראשון שאחריו, דהיינו ג' באדר תשע"ח (18.2.18), שבו עדיין הייתה האישה מנועה מלהגיש תובענה עקב הגשת הבקשה ליישוב סכסוך של הבעל. לכן, פתיחת התיק על ידה בבית הדין הייתה שלא כדין והיא בטלה, וממילא הגשת תביעת הבעל באותו יום לבית המשפט לענייני משפחה הייתה כדין והיא שתקבע את ערכאת השיפוט שלה נתונה הסמכות.

טיעון אחר שהעלתה על המשיבה במהלך הדיון בערעור והקשור לפרשנות הסכם הגירושין לא מוזכר בהחלטת בית הדין האזורי (ולא יכול להיות מוזכר לפי שההסכם נערך לאחר ההחלטה הנ"ל), אבל חייבים להיזקק לו במסגרת הערעור, ונתייחס אליו בהמשך.

דיון

א.   פרשנות החוק – מניין ימי התקופות שלפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה

בית הדין שמע את הצדדים באורך רוח ולאחר שעיין בשאלה המשפטית שבנדון מקובלת עליו עמדת בא כוח המערער בכל הקשור לסיום חמישה־עשר היום הנזכרים.

סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981 קובע בזו הלשון: "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה."

יום שישי בשבוע נכלל ב"ימי מנוחה, פגרה או שבתון", ומשכך הוראת סעיף זה היא שאם הוא חל בסוף תקופה, אין למנותו במניין הימים של התקופה.

דבר המחוקק מפורש והוא הפרשנות היחידה המוסמכת להגדיר מניין ימים שהוזכרו בחיקוק.

לפיכך, בנדון שלפנינו, מאחר שיום החמישה־עשר שהוא היום האחרון של התקופה היה יום שישי הוא לא יבוא בחשבון הימים, וממילא היום האחרון יהיה יום ראשון שהוא ג' באדר תשע"ח (18.2.18), שלאחר השבת ולא יום שישי – א' באדר תשע"ח (16.2.18).

נשוב ונדגיש את שנכתב לאחרונה בכמה פסקי דין שיצאו מבית הדין הגדול, ואת אחד מהם נתן מותב דנן, שפרשנות של חקיקה, ובענייננו חוק המהו"ת, תהיה על פי חוק הפרשנות ולא על פי תקנות הדיינים או תקנות סדר הדין האזרחי.

חוק הפרשנות נועד לפרש את הוראות החוקים, ואילו התקנות הנ"ל מסדירות את הפרשנות לאמור בתקנות עצמן או בהחלטות שיפוטיות של הערכאה השיפוטית הרלוונטית לאותן תקנות.

(בית הדין הגדול, תיק מס' 1152768/1).

לכן האמור בתקנות הדיינים אינו רלוונטי לפירוש הוראות חוק המהו"ת.

ב.   היש בלשון הסכם הגירושין שבין הצדדים כדי להקים סמכות לבית הדין?

כאמור לעיל, טיעון אחר העלתה המשיבה שיש בו, לשיטתה, כדי לבסס את סמכותו של בית הדין ממקום אחר.