מנור ואח' נ' הרשלר ואח'

החלטה

בפסק הדין מיום 17.12.13 חויבו המבקשים נדחתה בקשת המבקשים לאישור פסק בורר והפסק הוחזר לבוררים להשלמת מלאכתם בסוגיות שונות. המבקשים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבים בסך 10,000 ₪, והמשיבים נוקטים בהליכי גבייה בהוצל"פ לגביית סכום ההוצאות מאת המבקשים.

בינתיים הוחזר התיק לבוררים וכבר ניתן פסק בוררות חדש בו מחויבים המשיבים לשלם למבקשים סכום של 43,292 ₪, ופסק בוררות החדש הוגש לאישור בית המשפט. מאחר שסכום זה עולה בהרבה על סכום ההוצאות בו מחויבים המבקשים למשיבים, העלו המבקשים בפני ראש הוצל"פ טענת פרעתי, וכן הגישו בקשה לבית משפט זה לעיכוב ביצוע הליכי גבייה עד להכרעה בבקשתם לאישור הפסק החדש.

במקביל, הגישו המשיבים בקשה לביטול פסק הבוררות החדש, ובקשות הצדדים נקבע לדיון ליום 15.6.14.

ב"כ המשיבים מתנגד לבקשת עיכוב הביצוע בהליכי הגבייה, כשלטענתו, חיוב המבקשים בהוצאות משפט אינו קשור לגורלו הסופי של פסק הבוררות, ומאחר שאף הוגשה בקשה לביטול הפסק החדש, כך שכלל אין כל וודאות שהחיובים שנקבעו בו יישארו על כנם, אין בסיס בשלב זה להורות על עיכוב בביצוע גביית חוב ההוצאות האמור.

עמדתם זו של המשיבים אינה מקובלת עלי. כבר נפסק לא אחת, שאם נקבעו חיובים בהליך בוררות וההליך נמשך, יעוכב ביצוע הוראות הביניים עד להכרע סופית על מנת שניתן יהיה לקזז חיובים בנסיבות המתאימות. גישה זו אף ננקטה מפורשות בנוגע לחיוב בהוצאות משפט בסיבוב הראשון, למרות שהחיוב בהוצאות בסיבוב הראשון לא קשור כלל להמשך הליך הבוררות עצמו; וזאת בדיוק על מנת למנוע מצב מהסוג שנוצר בענייננו, בו עומדים לאישור חיובים שיאיינו כליל את סכום חיוב ההוצאות של פסק הדין הקודם.

ראו למשל, ת"א (חי') 950/00 גורלי, עו"ד נ' רוזינס, עו"ד (27.7.00), בו חייב בית המשפט את אחד הצדדים בהוצאות משפט והורה מפורשות על עיכוב ביצוע התשלום עד לסיום סופי של הליך הבוררות:

מאחר שרק חלק מטיעוני התובעים התקבלו, יועמדו ההוצאות, שעל הנתבע לשלם לתובעים, על סכום של 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק-דין זה ועד לתשלום המלא בפועל, ואולם ביצוע תשלומו רשאי הנתבע לעכבו, עד למתן פסק-דין סופי, ורשאי יהיה גם לקזזו מכל סכום שיפסק לטובתו. (ההדגשה שלי – ב.ג.)

ראו גם, ס' אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) בעמ' 926, שם מאמצת את הגישה שבפס"ד גורלי האמור, באומרה:

אכן, זו הגישה הנכונה, לדעתי: יש בה גדי למנוע תוצאות אבסורדיות לפיהן הזוכה הסופי בפסק ייאלץ לשלם לפני כן בשלב הביניים, תוך סיכון שבסופו של דבר אף לא יקבל בחזרה את מה ששילם.

כמו כן אציין, כי טענת ב"כ המבקשים שאין להתייחס לפסק הבוררות החדש כעילה לעיכוב ביצוע כל עוד לא אושר, אינה נכונה משפטית. על אף שלצרכי אכיפת פסק בורר זקוק הזוכה לאישורו של בית המשפט, הרי שלפסק הבוררות כשלעצמו, ביחסים שבין הצדדים לבין עצמם, יש תוקף מלא כמעשה בית-דין מיד עם חתימתו וכל עוד לא בוטל. כלשונו של המחוקק בסעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין." אי לכך, אין ל"זוכה" בפסק הראשון הזכות להתעלם מן הפסק השני, על אף שטרם אושר, שהרי הוא גם טרם בוטל, וכל עוד שלא בוטל, הינו בעל תוקף מלא כלפי המשיבים עצמם.

אשר על כן, אני מורה על עיכוב בהליכי גבייה של ההוצאות בהן חויבו המבקשים בפסק הדין מיום 17.12.13, עד למתן החלטה אחרת.

ניתנה היום, א' אייר תשע"ד, 01 מאי 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: