מנהל מקרקעי ישראל - ירושלים נ' שושני ואח'

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותר התובע להורות לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין נשוא כתב התביעה.

רקע

הנתבעים מתגוררים בשכונת עין כרם בירושלים.

נתבעת 1 - הגב' חווה שושני (להלן:"הנתבעת") היא בתם של שמעון ובלה קנכט. הנתבע 2 הוא בעלה של הנתבעת (להלן:"הנתבע" או "מר שושני").

נתבעת 3 היא בתה ונתבע 4 הוא חתנה הנשוי לבתה.

ההורים שמעון ובלה שוכנו בשלהי שנות ה-40 בבית המצוי במגרש 10ב . שטחו של המגרש 554 מ"ר והנתבעים 1-2 הרחיבו את השטח הבנוי בו ברשיון בשנות ה-80 (להלן:"המבנה הראשון").

בסמיכות למבנה הראשון עמד מבנה נוסף בגודל 13 מ"ר (להלן: "החדר הנוסף").

בית זה נמצא במרחק של כ-20 מטרים מהמבנה הראשון.

הזוג קנכט חתם על חוזה שכירות תחילה מול הסוכנות היהודית ואחר כך מול עמידר.

התובע צרף לתיק חוזה שכירות כאמור של הזוג קנכט משנת 1950.

לימים התברר לנתבע כי החדר הנוסף מצוי על מגרש מס' 319 לפי תב"ע 2849, והתובע רואה בו נכס נפקד המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים (להלן:"מגרש 319" או "המגרש השני" או "המגרש שבמחלוקת").

ביום 12.8.79 הועבר המגרש שבמחלוקת לרשות הפיתוח המנוהלת ע"י מינהל מקרקעי ישראל. המקרקעין אינם מוסדרים ומצויים כיום ברשות התובע.

בשנות ה-80 כשחלו הורי הנתבעת - הזוג קנכט - הצטרפה משפחת שושני עם ילדיה ועברה לגור עימם.

כיום נתבעים 1-2 מתגוררים במבנה הראשון והבת ובעלה – נתבעים 3-4 - מתגוררים עם 2 ילדיהם במבנה הנוסף.

בתחילת שנות ה-80, ביקש התובע להסדיר מול תושבי עין כרם בירושלים את חלוקת המגרשים ואת זכויותיהם בבתים בהם התגוררו כדיירים מוגנים.

לכן הוצע להם במסגרת "הסדר עין כרם" (להלן: "ההסדר") לשלם תמורת הסדרת זכויותיהם בבית בו הם מתגוררים 27% מערך הקרקע בלבד. במסגרת זו התחייב כל מי שחתם על חוזה חכירה מול התובע לפנות שטחים ככל שהוחזקו על ידו מעבר לשטח החכירה.

ההסדר הוחל רק על דיירים מוגנים שהיה להם קודם ההסדר חוזה מול עמידר.

ביום 15.1.86 התקשרה הנתבעת עם התובע בחוזה להחכרת מגרש 10/ב לפי תב"ע 2849 (להלן:"חוזה החכירה"). קודם לחתימת חוזה החכירה היתה נתבעת 1 (להלן:" הנתבעת") דיירת מוגנת במבנה הראשון והיה לה חוזה עם חברת עמידר.

הנתבעת רכשה זכויות אלה בתנאים מיטביים ובפטור ממכרז בשל היותה דיירת מוגנת בנכס הראשון ובהתאם לתנאי ההסדר.