ממן נ' פרץ

פסק דין

התובע, עורך דין במקצועו, עותר בתביעתו לתשלום שכר טרחתו בסך  16,500 ₪.

לטענת התובע, בחודש אוקטובר 2010 פנה אליו הנתבע, עמו יש לו היכרות קודמת, ובקש ממנו כי יגיש בשמו תביעה וייצגו בהליך משפטי כנגד המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה. התובע טוען כי הסכים לעשות כן וכי סיכם עם הנתבע בעל-פה ששכר טרחתו יעמוד על 50% מגובה פסק הדין, לכשיינתן.

לטענת התובע, על אף שהוא טרח למען הנתבע באיסוף חומר, ניהול משא ומתן עם המועצה והגשת התביעה, מסרב הנתבע לשלם לו את המגיע לו. לגרסת התובע, נעוץ סירוב הנתבע בטענה כי מי שהביא לתוצאת ההליך אשר הסתיים בסופו של דבר בפשרה שבמסגרתה שולם לו סכום של 33,000 ₪, הוא עוה"ד שמעון קדוש, קרוב משפחתו של הנתבע. לטענת התובע הצטרף עוה"ד קדוש לטיפול בתיק, בהסכמתו, רק לקראת סופו של ההליך.

בשולי כתב התביעה וגם בטיעוניו בבית המשפט, הוסיף התובע וטען כי בשעתו הוא שילם עבור הנתבע גם את אגרת בית המשפט בסך 2,312 ₪ (ת/2).

הנתבע, אשר ויתר על זכותו להיות מיוצג על ידי עורך דין בהליך זה, מכחיש מכל וכל את הטענה לפיה גובה שכר הטרחה שסוכם בינו לבין התובע עמד על 50% מסכום פסק הדין וטוען כי התובע ניהל את התיק שהופקד בידיו "ברישול ובחובבנות" עד כי הוא נאלץ לצרף את עוה"ד קדוש אשר היה זה שניהל את המשא ומתן עם הנתבעים והשיג את הסכם הפשרה.

בנוסף לכך, טוען הנתבע כי אגרת בית המשפט שולמה על ידי התובע באמצעות כסף מזומן שניתן לו על ידי אשתו לצורך זה, וכי למיטב ידיעתו בעקבות הפשרה שהושגה הורה בית המשפט על החזר חלקי של האגרות, כשהוא עצמו לא קבל לידיו דבר.

להוכחת טענותיו כנגד התובע, כשהוא למעשה אינו כופר בחובתו לשלם לו שכר טרחה אלא טוען כי הסכום שדורש התובע הינו סכום מוגזם ביותר, העיד הנתבע מטעמו הן את אשתו והן את עוה"ד קדוש.

אשת הנתבע סיפרה על ארוע בו היא מסרה לתובע סכום של 2,600 ש"ח במזומן לאחר שהנתבע בקש ממנה לעשות כן, ואולם היא לא ידעה לומר עבור מה אמור היה סכום זה לשמש.

עוה"ד קדוש אישר בעדותו כי בשלב מסוים נכנס לטיפול בתביעת הנתבע כנגד המועצה. בתחילת העדות טען כי סיכם עם הנתבע מראש ובע"פ על שכר טרחה בסך 1,650 ₪ ובשלב מאוחר יותר אישר כי הסיכום היה על שכ"ט שינוע בין 5%-10% מסכום הזכיה.

בתשובותיו לשאלות התובע בעניין שכר הטרחה סרב עוה"ד קדוש לאשר כי בשיחות טלפון שהיו לו עמו הוא אמר שאין בינו לבין הנתבע הסכם שכר טרחה כלשהו. יחד עם זה, מצאתי בתשובותיו אישור לטענה זו של התובע, שכן עוה"ד קדוש חזר ואמר כי אין זה מעניינו של התובע וכי לא חלה עליו חובה כלשהי לחשוף הסכם שכר טרחה בינו לבין לקוח שלו, מה עוד שמדובר בקרוב משפחתו.

עוה"ד קדוש אישר כי התובע נכח בדיון בו סוכם הסדר הפשרה אם כי טען כי הוא לא היה שותף לגיבושה.

אכן, גם בהעדר הסכם שכר טרחה בכתב זכאי עו"ד לשכר טרחה ראוי עבור עבודתו ולכך, כאמור, מסכים אף הנתבע.

מן המסמכים שהוצגו בפני אני למדה כי התובע טרח במשלוח מכתבים, הכנת כתב תביעה, הכנת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה ותגובה לבקשת הנתבעים להארכת מועד להגשת כתב הגנה ואף נכח בישיבת בית המשפט האחרונה בה סוכם הסדר הפשרה.

לצד זאת, בשלב מסוים הצטרף גם עוה"ד קדוש לטיפול בהליך והוא מצידו טוען כי גם חלקו לא היה זניח.

מפרוטוקול הדיון שבמהלכו גובש הסדר הפשרה (נ/2) עולה שבית המשפט סייע גם הוא בהגעת הצדדים להסדר זה.

השאלה היחידה הדורשת אם כן הכרעה היא האם דרישת התובע לתשלום 50% מהסכום ששולם לנתבע במסגרת הפשרה, סבירה ומוצדקת היא, כשהנתבע מכחיש את הטענה שהסכים לשיעור כזה של שכר טרחה וכשלא נחתם בין הצדדים הסכם שכ"ט בכתב.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת העדים שהעידו מטעם הנתבע ועיינתי במסמכים השונים שהוצגו בפני, ומשלא הוכחה טענת הנתבע בדבר רשלנות התובע באופן הטיפול שלו בתביעה אותה הפקיד בידיו, אני מחליטה לקבל את התביעה באופן חלקי ולחייב את הנתבע בתשלום שכ"ט בגובה 15% מהסכום שנפסק לטובתו במסגרת הסדר הפשרה, דהיינו 4,950 ₪. שיעור זה נראה לי סביר בנסיבות העניין , בעוד דרישת התובע ל- 50% נראית לי מוגזמת מאוד.