מלכה נ' ה. קורל חברה לבניה בע"מ

פסק דין

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ו. חמאד) מיום 4.7.11 בת.א. 22070-07-10.

המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה כספית על סך 428,385 ₪ שעילתה ביטול חוזה.

המבקש הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד וכן עתר לחייב את המשיבה ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקש טען כי למשיבה אין רכוש וכי מי ששולט במשיבה בפועל משתמש באיש קש שרשום כבעל המניות בחברה ומנהלה. בהמשך הגיש המבקש בקשה נוספת, בה חזר על הבקשה לצוות על המשיבה להפקיד ערובה מן הטעם שחשבון המשיבה בבנק הוגבל.

בהעדר תגובה מטעם המשיבה  (שגם לא הגישה כתב הגנה) החליט בית משפט קמא ביום 9.12.10 לחייב את המשיבה להפקיד ערובה בסך 20,000 ₪ תוך 30 יום.

ביום 19.12.10 הגישה המשיבה בקשה לביטול ההחלטה . בית משפט קמא קבע דיון בבקשה במעמד הצדדים ועיכב את החיוב בהפקדת הערובה עד החלטה בבקשת המשיבה. כן הורה על הגשת תגובה לבקשה לחיוב בערובה.

המשיבה לא הגישה תגובה כאמור בהחלטת בית משפט קמא, ולפיכך חזר בית משפט קמא ביום 9.3.11 והורה למשיבה להפקיד את הערובה נשוא ההחלטה הקודמת.

ביום 24.3.11 הגישה המשיבה בקשה נוספת לביטול ההחלטה.

ביום 4.7.11 ניתנה החלטת בית משפט קמא בה הוא קבע  כי חיוב המשיבה בהפקדת ערובה פוגע בזכות הגישה שלה לערכאות וגם הקשיים הכלכליים בהם היא נתונה לא אמורים לחסום מפניה את הגישה לערכאות. עוד הוסיף בית משפט קמא כי לא שוכנע כי קיים חשש ממשי כי במידה וינתן פסק דין שיחייב את המשיבה בתשלום הוצאות – הוא לא ניתן יהיה לביצוע "בשל התחמקות התובעת עצמה". בית משפט קמא קבע כי הוא מבטל את חיוב המשיבה בהפקדת ערובה "משלא מצאתי כי עניינה נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים הפעלת ההסדר הרלבנטי בתקנות".

החלטה זו היא נשוא הבקשה בפני. בבקשה נטען כי בית משפט קמא בהחלטתו כלל לא התייחס לטענות המבקש ולעובדה כי לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיבה במידה ותחוייב בתשלום הוצאות. המבקש טען כי המשיבה לא הצביעה כלל שיש לה נכסים ו/או שהיא יוצרת הכנסות ובית משפט קמא לא בחן כלל את מצבה הפיננסי ואת העובדה שהפסיקה פעילותה. המבקש גם טען כי בית משפט קמא לא ערך את האיזון הראוי בין זכותו לגבות הוצאות , ככל שיפסקו לזכותו, ובין זכות הגישה של המשיבה לערכאות.

המשיבה טענה בתגובתה כי המדובר בהחלטה דיונית ובקביעה עובדתית שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה. המשיבה טענה כי בית משפט קמא הבין כי הגנת המבקש היא "הגנת בדים" וכי סיכויי תביעת המשיבה טובים ולא הונחה בפניו התשתית העובדתית הדרושה לשם הפעלת תקנה 519 בתביעה שסיכוייה שואפים "ל- 100%". המשיבה וטענה כי קביעת בית משפט קמא כי עניינה של הבקשה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים הפעלת התקנה, הינה קביעה עובדתית שאין להתערב בה "ואין שום היגיון שתופעל תקנה 519 משעסקינן בחברה שמעולם לא הוכח כי איננה פעילה , כפי שאין כל היגיון לחייב חברה שסיכויי זכייתה בתביעה שואפים ל- 100%" המשיבה הפנתה להוראות סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ח - 1999 וטענה כי כלל לא נדרשה להוכיח את מצבה הפיננסי שהרי המבקש הוא "המוציא" ועליו הראיה והוא לא עמד במבחן תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי.

החלטתי לתת למבקש רשות ערעור ולדון בערעור על פי הרשות שניתנה.

צודק המבקש בטענתו כי בית משפט קמא כלל לא נדרש לעניין מצבה הפיננסי של המשיבה ולא בחן את יכולתה לשלם הוצאות, ככל שיוטלו עליה והנטל להוכחת מצב זה הוא על המשיבה ולא על המבקש (כטענת המשיבה).

לאחרונה נידונה שאלת חיוב חברה בתשלום ערובה להבטחת הוצאותיה ברע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ.  ג. טלי עד שינוע בע"מ ואח' (החלטה מיום 29.12.11) ונקבע על ידי כבוד השופטת א. חיות כי:

"אכן, צדק בית משפט קמא בקובעו כי מקום שבו התובעת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, כבענייננו, חל ההסדר שבסעיף 353א לחוק החברות ומכוחו ניתן לחייב את החברה-התובעת לבקשת הנתבע בהפקדת ערובה להוצאותיו אלא אם כן הנסיבות אינן מצדיקות זאת - והנטל להוכיח את הדבר מוטל על החברה - או אם הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. במקרה דנן סבר בית משפט קמא כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שתוכל לשלם את הוצאות המשיבים אם יזכו בדין, שכן אין באישור רואה החשבון הלאקוני שצירפה, ואף לא בטענותיה הכלליות על עמידה בתשלום חובותיה, כדי להוות הוכחה מניחה את הדעת בדבר איתנותה הכלכלית. העובדה כי בשלב כלשהו טרם מתן ההחלטה בבקשה שולם על-ידי המבקשת סכום ההוצאות שבו חויבה על-ידי בית משפט השלום, והעובדה שבית המשפט המחוזי לא נתן לכך ביטוי בהחלטתו, אין בה כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט. קביעתו השגויה כי סכום ההוצאות האמור (3,000 ש"ח) טרם שולם על-ידי המבקשת (אף שהמשיבים ציינו בתשובתם כי בינתיים שולם הסכום), לא שימשה נימוק מרכזי בהחלטת בית המשפט ומכל מקום, גם בלא טעם זה לא עלה בידי המבקשת להציג נימוק משכנע מדוע יש לסטות במקרה דנן מן הכלל הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות ולהימנע מלחייבה בהפקדת ערובה. בנסיבות העניין אף לא היה מקום לייחס משקל מכריע לסיכויי התביעה, משלא נראה כי ניתן להעריכם בשלב זה כגבוהים במיוחד או כקלושים במיוחד".

כך גם בענייננו- כאשר המשיבה לא הציגה כל ראיה בדבר יכולתה לשאת בתשלום הוצאות ויתרה מזאת, בית משפט קמא אפילו מציין כי כיום המשיבה סובלת מקשיים כלכליים, הן לטענת המבקש והן לפי הצהרת המשיבה עצמה.

אשר על כן אני מקבלת את הערעור ומורה על ביטול החלטת בית משפט קמא מיום 4.7.11.

המשיבה חייבת להפקיד ערובה בשיעור שנקבע (20,000 ₪) תוך 30 יום, אחרת יהיה המבקש זכאי להגיש בקשה למחיקת התביעה , כפי שנקבע בהחלטה מיום 9.12.10.

המשיבה תשלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

ככל שהופקד על ידי המבקש ערבון – הוא יוחזר לו באמצעות בא כוחו.