מלחם נ' סקר ואח'

החלטה

הדיון במסגרת ההחלטה דנן נסב על שאלת הסמכות העניינית.

נתוני רקע וגדר המחלוקת:

התובע הגיש תביעה לבית משפט השלום בעכו, ובה עתר לביטול שני הסכמי מכר אשר נחתמו עם הנתבעים למכירת שני מגרשים שבבעלותו (מגרש אחד לכל נתבע) בחלקה 35 גוש 18545 מאדמות כפר מכר, הסכם אחד מיום 28/2/11 אשר נחתם עם הנתבע 2, והשני מיום 7/3/11 אשר נחתם עם הנתבע 1.

עפ"י המפורט בכתב התביעה, ביטול הסכמי המכר נסמך על עילות שונות מדיני החוזים שעניינן העדר גמירות דעת וטעות, כאשר טענות התובע מתמקדות בכך כי לא התכוון ולא הסכים למכור לנתבעים את המגרשים אשר צוינו בהסכמי המכר, אלא מגרשים אחרים בתוך החלקה הנ"ל.

בד בבד עם הגשת כתב התביעה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים למכור או להעביר את הזכויות נשוא ההסכמים לצדדי ג', או לרשום אותן על שמם בפנקס המקרקעין.

בהחלטה הראשונה אשר ניתנה בבקשה הנ"ל ביום 5/10/11 הוריתי מיוזמתי לב"כ התובעים לפרט מכוח מה נתונה הסמכות העניינית לבית משפט זה לברר את התביעה, שכן היא נחזית להיות בסמכותו של בית המשפט המחוזי. השלמת הטיעון בעניין זה לא איחרה לבוא, ועיקרה , כי הסמכות העניינית מוקנית לבית משפט השלום מאחר שההסכמים אשר במחלוקת לא הסתיימו ברישום בפנקס המקרקעין, ובמצב דברים זה יש לבחון את שאלת הסמכות לפי שווי הזכויות החוזיות, ומאחר שהתמורה הנקובה בהסכמים נופלת בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום, אזי הסמכות לדון בתביעה היא לבית משפט זה.

על יסוד האמור לעיל, ניתן צו ארעי ביום 10/10/11 האוסר על הנתבעים לבצע פעולה כלשהי מבין הפעולות שצוינו לעיל, והוריתי על קיום דיון במעמד הצדדים ביום 24/10/11.

בישיבת 24/10/11 התקיים דיון במעמד הצדדים ובמסגרתו התעוררה, שוב, שאלת הסמכות העניינית של בית משפט השלום נוכח טענת הנתבעים, כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, בהיות התביעה תביעה לביטול הסכמי מכר מקרקעין.

נוכח האמור, ועל מנת ליתן לצדדים הזדמנות לתמוך את טיעוניהם באסמכתאות משפטיות, אפשרתי להם להשלים את טיעוניהם בשאלת הסמכות העניינית, וסיכומים בכתב הוגשו מטעם שני הצדדים.

דיון והכרעה:

הלכה היא מקדמת דנא, כי לצורך הכרעה בשאלת סמכות השיפוט, יש להתייחס בראש ובראשונה לסעד העיקרי שנתבקש בכתב התביעה, שכן 'מבחן הסעד' הוא המבחן הקובע למי מבין בתי המשפט תהיה הסמכות העניינית לדון בעניין המובא בפניו.

אם כך, שומה על בית המשפט לבדוק ראשית כל מהו הסעד העיקרי המבוקש, ולאחר מכן לבחון למי נתונה הסמכות העניינית להושיטו.

הסעד המבוקש בתביעה מפורט בסעיף 18 לכתב התביעה, שם צוינו הדברים הבאים:

"אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד לזמן את הנתבעים לדין ולבטל את הסכמי המכירה מיום 28/2/11 ומיום 7/3/11, כמו כן מתבקש בית המפשט הנכבד לחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט לרבות שכר טרחת עו"ד ומע"מ כדין".

עיננו רואות, כי הסעד המבוקש אינו סעד של שימוש או חזקה במקרקעין, אלא סעד הצהרתי לביטול הסכמי המכר אשר נחתמו עם הנתבעים. גם בכותרת כתב התביעה נרשם, כי מהות התביעה היא "ביטול הסכם מכר" ולידו הוסף בכתב יד הסכום של 200,000 ש"ח – המתייחס ככל הנראה להשבה של התמורה, מבלי שהדבר צוין מפורשות בכתב התביעה.

והשאלה היא, האם בית משפט השלום מוסמך ליתן לתובע את הסעד המבוקש לעיל?

סמכויותיו של בית משפט השלום מנויות בסעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד– 1984, כאשר החלופה הנוגעת אלינו היא זו זו שבסעיף 51(א)(3), לפיה: "(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

מאחר שהסעד של שימוש וחזקה במקרקעין אינו עומד על הפרק, יש לבחון האם עסקינן בתביעה 'הנוגעת למקרקעין', במובן הסעיף הנ"ל, שהסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט המחוזי. אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לעבור לשלב הבא ולבדוק את שווי הנושא כדי לברר אם סכום התביעה נופל בגדר הסמכות של בית משפט השלום, אם לאו.

בחינה של הפסיקה הקשורה לסוגיית הסמכות העניינית לגבי ביטול הסכם מכר שהזכויות על פיו טרם הסתיימו ברישום, מגלה קיומן של דעות סותרות בקרב בתי המשפט. היו שקבעו, כי הסמכות העניינית במקרים אלה נתונה לבית המשפט השלום, מן הטעם כי לא מדובר בתובענה "שבמקרקעין", אלא בזכויות אובליגטוריות הנובעות מהסכמי מכר שלא הסתיימו ברישום, ובתור שכאלה, הדיון בהן צריך להיקבע לפי השווי של הזכויות [ת.א. (ב"ש) 586/90 גבריאל סרוסי נ' אדולפן איילון, פ"מ נא (2) 177 ; ה.פ.(נצ') 328/98 אורי פלץ נ' עו"ד נח רבינוביץ תק-מח 98 (3) 806; ת.א. (י-ם) 6196/04 עמאד מנייר נ' מוסא נאג'י פראג' – פדאור].