מלול נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפני בקשה לפי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] להורות על ביטולה של פסילה מנהלית אשר הוטלה על המבקשת ביום 28/11/10 למשך 90 יום.

2.מתיק החקירה עולה, כי בתאריך 22/11/10 בשעה 10:30 בערך, ארעה תאונת דרכים קטלנית בדרך הים ברחובות לכיוון דרום, אשר כתוצאה ממנה נהרג וונדה גמבר ז"ל (להלן:"המנוח").

המבקשת נהגה בקטנוע מסוג סאן יאנג מ.ר. 1002765 בנתיב ימני ופגעה עם חזית הקטנוע בהולך רגל שחצה את הכביש שלא במעבר חציה משמאל לימין. כתוצאה מכך נחבל קשות מאד הולך הרגל וכעבור מספר ימים נפטר בבי"הח.

3.בהודעתה הראשונה של המבקשת במשטרה, שניתנה ביום 28/11/10 שעה 09:57 תחת אזהרה, שמרה המבקשת על זכות השתיקה וביקשה להיוועץ בעו"ד תחילה.

בהודעתה השנייה, אף היא תחת אזהרה, שנמסרה באותו יום בשעה 12:30, סיפרה המבקשת, כי היא נסעה בנתיב ימני במרכז הנתיב במהירות סבירה וכשהתקרבה למקום התאונה הבחינה בהולך רגל, שעומד בצד שמאל של הכביש ליד אי התנועה (ד-14). המבקשת לא זכרה מה עשתה –אם ניסתה לעצור אם לאו. בהמשך חקירתה המבקשת עומתה עם ממצאים מזירת התאונה, לפיהם על אף ששדה הראיה פתוח, לא נקטה באמצעי בלימה ועצירה והמבקשת לא הכחישה זאת, אלא טענה שאינה זוכרת.

המבקשת גם עומתה עם העובדה, שבסרט צילום, שצולם במצלמת אבטחה, שמותקנת בסמוך, נראית המבקשת ממשיכה בנסיעה ללא נקיטת אמצעים כלשהם, למרות שניתן להבחין בהולך הרגל אך למבקשת לא היה הסבר לכך.

עדת ראייה אובייקטיבית לתאונה הינה נהגת רכב שנסעה מאחורי המבקשת כ-100 מ' והבחינה בהולך הרגל שעמד על הכביש צמוד לאבן השפה ולאחר מכן הבחינה במבקשת פוגעת בו עם רכבה.

עפ"י דו"ח הבוחן, שדה הראיה במקום פתוח, המהירות המירבית המותרת היא 80 קמ"ש. גם אם בעת ההתנגשות, נהגה המבקשת במהירות של 80 קמ"ש , הרי שלפי החשובים (מקדם חיכוך, מהירות חציית הולך הרגל) לו היתה מגיבה בזמן, היתה המבקשת נעצרת במרחק של לא פחות מ-60 מ' מהולך הרגל. היינו היה בידי המבקשת למנוע את התאונה.

בהסתמך על הממצאים, קבע הבוחן כי המבקשת אחראית לקרות התאונה ולתוצאותיה.

המבקשת עתרה בפני להורות על ביטול החלטת קצין המשטרה. לטענתה, התאונה הייתה בלתי נמנעת, עקב העובדה שהמנוח חצה במקום שאין בו מעבר חציה להולכי רגל וכי המהירות המירבית במקום הינה 80 קמ"ש וכי האחריות לתאונה מוטלת על הולך הרגל.

עוד טענה המבקשת, כי היא זקוקה לרישיונה לצורך פרנסתה וניידותה.

המבקשת הוסיפה וטענה, שאין מסוכנות בהמשך נהיגתה ועל כן אין הצדקה לפסילת רישיונה.

5.אין מחלוקת כי כתוצאה מהתאונה נהרג אדם, וכי התאונה נגרמה תוך כדי נהיגתה של המבקשת.

בנסיבות אלה , חלה הוראת סעיף 47 (ה) (1) לפקודת התעבורה. במקרה כזה, אין לקצין המשטרה שיקול דעת והוא חייב לפסול את רישיונו של הנהג למשך 90 יום. אולם, החלטה זו נתונה לביקורת שיפוטית אם ביטול הפסילה המנהלית לא יפגע בביטחון הציבור, היינו כי אין בהמשך נהיגתו של הנהג סיכון ממשי.

בש"פ 2177/98 ארנביב נ' מד"י.

6.בשלב זה קיימות ולו ראיות לכאורה, כי המבקשת אחראית לקרות התאונה ולתוצאתה הקשה. מכאן, שקיימת גם חזקת המסוכנות מעצם נהיגתה של המבקשת וזאת על אף שלא לא נרשמה לחובת המבקשת ה"ק כלשהי משך משך 8 שנות נהיגה.

על פי חומר הראיות שבפני, המבקשת לא נקטה באמצעים, שאדם סביר היה נוקט בהם כדי למנוע את התאונה. אי נקיטת אמצעים סבירים מצביעה על מסוכנותה של המבקשת באופן נהיגתה.

7.לאור האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת קצין המשטרה ועל כן הבקשה נדחית.

בשלב זה קיימות ראיות לכאורה, כי המבקשת אחראית לקרות התאונה ולתוצאתה הקשה. מכאן, שקיימת גם חזקת המסוכנות מעצם נהיגתה של המבקשת.