מלאכי נ' יהודה ואח'

פסק דין

המשיב הגיש לביצוע בהוצאה לפועל תביעה כספית ע"ס 35,000 ₪ נגד המבקשים, בטענה כי לא שילמו עבור 10 חודשי שכירות של נכס שהשכיר להם. הטענה עצמה אינה מוכחשת, אולם המבקשים סבורים שהמשיב אינו זכאי לדמי השכירות. הצדדים אינם חלוקים אף בכך, שהמבקשים עזבו את הנכס המושכר בעקבות ארוע שהתרחש בחלוף כחודשיים מתחילת תקופת השכירות (הרלבנטית; השכירות היתה אז למעשה בשנתה השניה), בו הוצף הנכס על ידי מים, לאחר שהביוב עלה על גדותיו.

המבקשת 1 הגישה נגד המשיב תביעה בסכום דומה, לבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה (ת"ק 33698-01-13), שם תבעה פיצוי עבור מיטלטלין שניזוקו ועבור עגמת נפש, וכן תבעה שיפוי עבור הפסד ימי עבודה, הוצאות מעבר לדיור חלופי והחזר דמי שכירות עבור חודש ששולם מראש. המשיב הגיש כתב הגנה, שם טען, בין היתר, לקיזוז דמי השכירות המגיעים לו מכל נזק שנגרם למבקשת. בחודש אוגוסט 2013 ניתן פסק-דין בבית המשפט לתביעות קטנות, שהפך בינתיים לחלוט, שם התקבלה התביעה באופן חלקי, והמשיב חויב לשלם למבקשת פיצוי עבור המיטלטלין, וכן להשיב לה דמי שכירות של מספר ימים, כמספר הימים שבין יום עזיבת הנכס לבין סוף אותו חודש קלנדרי.

עתה עותרים המבקשים לדחיית התביעה שבפני על הסף, הן בטענה שלא ניתן היה להגישה לכתחילה, שכן מדובר במחזור של טענת הקיזוז שהועלתה בבית המשפט לתביעות קטנות, והן בטענה שפסק-הדין יוצר עתה מעשה בית דין בין הצדדים. המשיב מתנגד לבקשה, וטוען כי אין מניעה מהעלאת טענת הקיזוז במקביל להגשת התביעה, ועוד הוא טוען, כי פסק-הדין לא יצר מעשה בית דין, שכן לא הכריע כלל בטענת הקיזוז, ולמעשה, המבקשת היא שהתנגדה בהליך המקביל לכך שפסק-הדין יינתן בשתי התביעות גם יחד.

לאחר עיון נוסף בפסק-הדין שניתן, דעתי היא כי אכן, פסק-הדין יוצר השתק פלוגתא ומקים מעשה בית דין בין הצדדים, וכי מטעם זה יש לקבל את הבקשה ולדחות על הסף את התביעה.

כזכור, עילת התביעה שבפני היא תשלום דמי שכירות. אמנם, פסק-הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות אינו דן כלל בטענת הקיזוז, אולם מכך שנפסק שם, שעל המשיב להחזיר ולו חלק מזערי מדמי השכירות, ובלשון פסק הדין: "בגין החלק היחסי של הימים עבורם שולם שכ"ד אך לא נוצלו" - אין מנוס אלא להסיק, כי פסק-הדין קובע כי לא מגיעים למשיב כל דמי שכירות נוספים, ובמשתמע, כי הסכם השכירות בוטל כדין על ידי המבקשים. ברי, כי אילו סבר בית המשפט לתביעות קטנות, כי למשיב מגיעים – או יכולים להגיע – עוד דמי שכירות, לא היה מורה על השבת החלק ששולם ביתר, עבור ימים ש"לא נוצלו".

סוגיה זו הוכרעה, איפוא, ומשהוכרעה, היא יוצרת השתק-פלוגתא בשאלת זכאות המשיב לדמי שכירות. משכך – אין מנוס אלא לדחות את התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין.

במאמר מוסגר אוסיף שתי הערות: ראשית, לא נדרשתי לשאלת מועד הגשת תגובת המשיב לבקשה לדחיה על הסף, אם כי אף בכך דעתי כדעת המבקשים, שכן הבקשה נמסרה ביום 30.9.2013, וההחלטה ביום 8.10.2013, בעוד התגובה הוגשה רק ביום 31.10.2013, ושנית, הצדדים עצמם לא העלו את שאלת חלות מעשה בית דין גם על המבקש, שלא היה צד להליך בבית המשפט לתביעות קטנות, אולם דומני שלאור הפסיקה, שהחילה את עקרון הצדדים הקרובים (privity) במעשה בית דין, לא יכול להיות ספק כי אף כלפי המבקש מושתק המשיב מלתבוע דמי שכירות.

סופו של יום – התביעה נדחית בזה על הסף, מחמת מעשה בית דין. הדיון שנקבע לשמיעת ההתנגדות – מבוטל. תיק ההוצאה לפועל 17-10973-13-2 ייסגר. בשים לב למכלול הטענות, לרבות מועד הגשת התביעה, כמו גם לתוצאת ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות, ישא המשיב בהוצאות המבקשים בסך של 3,600 ₪.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ד, 17 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: