מירוץ סמכויות לעניין כריכת רכוש

1.על פי סיכומי הצדדים והמסמכים המצורפים עולה כדלהלן:

א.בתאריך 7.3.12 הגישה האישה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה למתן צווי מניעה. הבקשה נדחתה על ידי ביהמ"ש לעניני משפחה, "בטענה כי אין להיעתר לבקשה בטרם הגשת כתב התביעה" (כדברי האישה עצמה במבוא לבקשתה לביהמ"ש מיום 11.3.13).

ב.בתאריך 10.3.13 [בשעה 8:50] הגיש האיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין וכרך עמה מזונות אישה ורכוש. כמו כן הגיש האיש מביה"ד בקשה לצווי מניעה.

ג.באותו יום מספר שעות לאחר מכן [בשעה 14:18], הגישה האישה בקשה דחופה לביהמ"ש לצו מניעה לשמירת זכויות מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון.

ד.בתאריך 11.3.13 נעתר ביהמ"ש באופן חלקי לבקשת האישה מיום 10.3.13 ונתן החלטה האוסרת על האיש לבצע כל דיספוזיציה ברכוש הצדדים, מלבד בחברה בע"מ, וכן התנה ביהמ"ש צו זה – "הצו שיש בדעתי ליתן מכוח סמכותי עפ"י תקנה 363 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי... מותנה בהגשת תובענה בתוך 7 ימים ממועד מתן הצו" (ההדגשה של ביהמ"ש במקור).

ה.בתאריך 17.3.13 נתן ביה"ד החלטה לפיה, על פני הדברים נראה שהסמכות לביה"ד, וכי הצדדים מתבקשים לתת את סיכומיהם לקראת דיון שיהיה בעניין.

ו.בתאריך 14.3.13 נעתר ביה"ד הרבני לבקשת האישה וביטל את הדיון שהיה קבוע לאותו היום.

ז.בתאריך 20.3.13 נתן ביהמ"ש, לבקשת האישה, צווי מניעה נוספים נגד האיש.

2.ראשית נבחן מבחינה עקרונית, האם ניתן לתפוס סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין על ידי הגשת בקשת "סעד זמני" לשמירת זכויות, קודם להגשת התביעה העיקרית, ובפרט האם אותה סמכות נקנית מכוח בקשה כזו הבאה במסגרת סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג־1973 (להלן: חוק יחסי ממון), דלהלן:

עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על פי הסכם ממון או על פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית המשפט או בית הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה.

(1)לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה;

(2)לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג;

(3)לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג.

3.אף שטרם ניתנה בעניין זה התייחסות ישירה של בית המשפט העליון, הרי שבפסקי הדין הרבניים כבר נדון הדבר במספר הזדמנויות, ובהן ניתנה תשובה ברורה בעניין. בפסק דינו של בי"ד אזורי חיפה תיק 1־24־9840 (תשס"ה־2005), הוסבר כי:

כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו... לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל.

המשיך והבהיר בדרך זו בי"ד אזורי חיפה, תיק 1337־24־1 (תשס"ו־2006), וכתב:

ראשית, סעיף 11 לחוק יחסי ממון אינו עוסק בסעד הצהרתי על בעלות ברכוש. סעיף זה עוסק רק בסעדים למניעת הברחת רכוש ולא בעצם הזכות הקניינית או האובליגטורית ברכוש.

שנית, והיא העיקר, תביעה לשמירת זכויות ברכוש, מעצם טיבה וטבעה, אינה בגדר תביעה עיקרית. זוהי תביעה לסעד ביניים, אשר כשלעצמה אינה יכולה להקנות לבית המשפט סמכות לדון במכלול עניני הרכוש. בפרט אין היא יכולה להקנות לבית המשפט סמכות בתביעה שאינה מונחת בפניו והיא התביעה לפירוק שיתוף. ראוי לומר, כי ממכלול טענות האשה עולה שהיא אינה מעוניינת כלל בפירוק השיתוף ברכוש, וקשה אם כן לשומעה בטענה שהיא כביכול תבעה בענין זה קודם לכן בבית המשפט.