מינהל מקרקעי נ' אלעד מלונות

פסק דין משלים

א. רקע וטענות הצדדים:

בפני תביעה מטעם מינהל מקרקעי ישראל. על פי כתב התביעה המתוקן (שהוגש בהסכמה), נתבעה הנתבעת לשלם דמי שימוש, בגין שימוש מסחרי שנעשה על ידיה ברצועת חוף ציבורי בחופה הצפוני של הכינרת. שימוש זה, בא לידי ביטוי בהפעלת ימיה, חניון סירות, קיוסקים וחנייה, בתקופה שבין שנת 1995 עד 2003.

מאז הגשת התביעה ועד לאחרונה, הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך (בהרשאת בית המשפט), אודות רכיבי התביעה המקורית השונים, עד שהוגש כתב התביעה המתוקן ובסמוך לכך, ביום 11/05/09, הוגשה לבית המשפט "הודעה על הסדר פשרה חלקי+הסדר דיוני" מטעם הצדדים. הוסכם ביניהם (בין היתר), כי המחלוקת שנותרה להכרעה בתיק דנן, הינה סוגיית גובה דמי השימוש המסחרי שנעשה בשטח בתקופה שבין השנים 1995 – 2003. הוסכם כי כל צד יגיש, חוות דעת מטעמו ולאחר הגשת חוות הדעת, יקבע בית המשפט את המשך דרכי ניהול ההליך, ככל שתהיה מחלוקת בין השומות. כמו כן, הוסכם כי בית המשפט יקבע את עניין הוצאות המשפט. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין חלקי והסדר דיוני, באותו היום.

חוות הדעת של מומחה התובע (מר גיל סגל), שהוגשה ביום 25/05/09, העריכה את דמי השימוש, בעבור השנים 1995 – 2003, בסך כולל של 552,768 ₪ (נומינלי). חוות הדעת של מומחה הנתבעת (מר יוסף זרניצקי), שהוגשה ביום 29/07/09, העריכה את דמי השימוש בעבור השנים 1995 – 2003 בסך כולל של 195,862 ₪ נומינלי). המומחים ציינו כי הסכומים הינם נכון לתחילת כל שנה וכן אינם כוללים מע"מ.

ביום 09/09/09, ולאור הפער בין חוות הדעת הנ"ל, הודיעו הצדדים על הסכמתם למינוי שמאי מטעם בית משפט, לקביעת גובה דמי השימוש, כאשר שוּמתו תגודר, ברף עליון – בשיעורים הנקובים בשמאות מטעם מומחה התובעת, וברף תחתון – בשיעורים הנקובים בשמאות, מטעם מומחה הנתבעת.

מומחה בית המשפט, מר דורון חזיזה, קבע את דמי השימוש לשנים 1995 עד 2003 בסך כולל של 305,157 ₪ (נומינלי, נכון לתחילת כל שנה וללא מע"מ).

הצדדים אימצו את קביעת המומחה מטעם בית המשפט, כאשר נותרה מחלוקת בכל הקשור לשאלת חיובי הצמדה, ריבית והוצאות המשפט.

נותר על כן, להכריע בסוגיות אלה.

אין מחלוקת כי לדמי השימוש השנתיים שנקבעו, יש לצרף תשלום מע"מ.

בדיון שהתקיים ביום 12/07/10, טענו הצדדים את טיעוניהם המשלימים להודעותיהם בכתב באשר למחלוקת אודות חיובי הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות משפט. כמו כן, צרפו פסיקה מטעמם.

לטענת התובע, השערוך הינו עיקרון בסיסי החל בכל המשפט האזרחי ומתבצע כחלק מדיני עשיית עושר ולא במשפט. מובן, לטענתו, כי אין בהסכמות שהושגו בין הצדדים ביום 11/05/09 ולאחר מכן, למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כדי להוות כל ויתור על שערוכם של דמי השימוש המגיעים לתובעת, בגין התקופה הנ"ל. כמו כן, לוּ אכן ביקשו הצדדים לוותר על הפרשי הצמדה ו/או ריבית לעניין דמי השימוש, הרי שהם היו מציינים זאת מפורשות, כפי שהדבר נעשה לעניין נושא אחר, לדוגמא, בסעיף 12(א), להסכמותיהם הנ"ל.

הנתבעת מתנגדת לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית. לטענתה, לא נכללה בסעיפים 3 ו-4 ל"הסדר הפשרה החלקי + ההסדר הדיוני", כל הסכמה, לתוספת כלשהי לסכומים שייקבעו על ידי השמאים ו/או השמאי מטעם בית המשפט. אילו חפצה התובעת בהוספת סכומים כלשהם על "סכום השומה", חזקה היה עליה – קל וחומר לאור רמת ההגינות בגבוהה שחלה עליה כרשות ציבורית – לדרוש זאת במהלך המשא ומתן שהתנהל וליתן לכך ביטוי מפורש בהסכמות שהושגו.

לעניין הוצאות המשפט המבוקשות, נטען על ידי ב"כ הנתבעת, כי ראוי שכל צד יישא בהוצאותיו, שכן רובם ככולם של המחלוקות בהליך דנן, יוּשבו במסגרת משא ומתן שהחל בין הצדדים כבר בשנת 2003 ושנוהל מחוץ לכותלי בית המשפט, מאז. כמו כן, במהלך השנים מאז הגשת התביעה ועד היום, לא הייתה התקדמות במגעים במשך תקופה ארוכה, שלא באשמת הנתבעת, אלא בשל הצורך באישורים מטעם וועדות וגורמים שונים של התובעת, והליכי ביורוקרטיה, של התובע.

ב. דיון והכרעה:

הפרשי הצמדה הינם חיובים שנועדו לשמר את הערך הריאלי של סכום נומינלי נתון, המגיע לידי זוכה/נושה, (ללא קשר לשאלות של "אשם"), ומכאן ההצדקה להטלתם. אין מחלוקת שכל השמאים התייחסו לדמי השימוש השנתיים, נכון ליום הראשון של כל אחת מהשנים המוסכמות (1995-2003). כולם התייחסו וקבעו את ערכי דמי השימוש, לכל שנה בנפרד, על פי אותם המועדים.

בנסיבות המתוארות, מובן לדעתי שעל הסכומים הנומינליים לשאת בהפרשי הצמדה, כל אחד מהם, מהיום הקובע של קביעת שוויו ועד לתשלומו. אין מקום לקבלת טענת הנתבעת, כי העדר ציון הסכמה מפורשת בעניין זה מהווה משום "ויתור" מטעם התובע, וזאת לאור הפרשנות הראויה שיש ליתן לקביעותיו של השמאי המכריע ואף קביעותיהם של שמאי הצדדים, אשר קבעו דמי שמוש בגובה שונה עבור כל שנה ושנה בנפרד, וגובהם נקבע, נכון לראשון לינואר, של כל שנה ושנה.

לאור האמור, סכום החוב בגין דמי השמוש עבור כל שנה, כפי שנקבע בחוות הדעת של הומחה מטעם בהמ"ש, יישא הפרשי הצמדה מהראשון לחודש ינואר של אותה שנה, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הבסיס להטלת חיובי ריבית, נעוץ בתפיסה הרעיונית שלוּ סכום החוב היה משולם "במועד" שהיה על החייב לשלמו, היה בידי הנושה/הזוכה להשקיע אותו וליהנות מפירותיו.

לא מצאתי כי יש לקבל את טענת הנתבעת, לפיה אין עליה לשאת בהפרשי ריבית כלשהם, בהתבססה על כך שהדבר היה צריך לקבל "התייחסות מפורשות בהסכמות שהוצגו".