מינהל מקרקעי ישראל נ' עלי מוסטפא

פסק דין

ביום 11.8.03 הגיש התובע נגד הנתבע תביעה לפינוי ולסילוק יד וכן תביעה כספית בגין דמי שימוש ראויים, על סך 94,500 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, רשות הפיתוח, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, הינה הבעלים הרשום של מחצית החלקים במקרקעין, הידועים כגוש 19119 חלקה 105, מאדמות הכפר נח'ף (להלן: "המקרקעין").

על פי הנטען בכתב התביעה (סעיף 4), הנתבע תפס חזקה במקרקעין לפני 15 שנה, מיום הגשת התביעה ועשה בה שימוש שלא כדין ובשנת 2001 הקים הנתבע בית מגורים נוסף וזאת ללא כל זכות בדין. התובע המשיך וטען, כי הנתבע תפס חזקה ללא רשות וללא זכות, באופן בלתי חוקי והנתבע הינו מסיג גבול ופולש למקרקעין.

התובע המשיך וטען, כי פנה לנתבע בשנת 2003, על מנת לפעול להסדרת החזקה, אך הנתבע המשיך והתעלם מפנייה זו ולמעשה, מחזיק עד היום, במקרקעין.

עוד טען התובע, כי הוא זכאי לסך של 94,500 ₪ בגין דמי שימוש ראויים, עד למועד הגשת כתב התביעה. לצורך כך צירף חוות דעת שמאי, אשר העריך את חלקו של המינהל בדמי שימוש ראויים בסך של 13,500 ₪ לשנה.

הנתבע הגיש כתב הגנה וטען כי הבעלות במקרקעין היא שלו, אין למינהל כל זכויות במקרקעין וכי הוא נמצא על המקרקעין לפני קום המדינה, כך גם אביו לפני כן. המבנה הוקם בשנות ה- 70 וכי מעולם לא פנתה אליו רשות הפיתוח ו/או מינהל מקרקעי ישראל, ביחס למבנים אלה ומעולם לא התנגדה לביצוע הבנייה.

למען שלמות התמונה, נסח הרישום שצורף לכתב התביעה, מראה שמדובר במקרקעין מוסדרים, שטח חלקה 1227 מ"ר, חלקו של המינהל מחצית, הנתבע אף לא רשום כבעלים של המחצית השנייה של המקרקעין. טענתו, שהמינהל אינו הבעלים עומדת בסתירה לנסח הרישום, הנתבע הופנה על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 04.01.04 שיש לברר את טענותיו בדבר רישום המקרקעין שאינו משקף את מצב הזכויות בפועל, להתברר בביהמ"ש המחוזי.

מהמסמכים שהוגשו לתיק ביהמ"ש, ובפרט לנספח שצורף לבקשה מיום 20.02.08 למתן פס"ד בתיק, מתברר כי ניתן פס"ד ע"י כב' השופט יצחק עמית בת.א. 176/05 מחוזי חיפה, בה ביהמ"ש המחוזי מתאר את ההליכים שהתנהלו ביחס לתביעת הנתבע לפי סעיף 93 לחוק הסדר זכויות במקרקעין, במסגרתה עתרו לתיקון הרישום במקרקעין נשוא ענייננו.

מתברר שהנתבע יחד עם אחרים נקט בהליך זהה במסגרת תיק א 445/02.

מתברר שפסק דין ניתן בתיק 445/02 לפיו נמחקה התביעה מחמת פגמים באישורים ובמסמכים שהוצגו על ידם.

גם השופט יצחק עמית דחה את התובענה על הסף מהנימוקים שפורטו בפסק דינו מיום 28.12.06, זאת בעיקר בשל ניצול לרעה של הליכי משפט, מהנימוקים שצויינו על ידו.

הליך הפינוי;

הצדדים הגיעו להסכמה למתן פסק דין המורה לנתבע לסלק את ידו מחלקו של התובע מהמקרקעין הידועים כגוש 19119 חלקה 105. לאור הסכמת הצדדים, ולאור העובדה כי התובע (מינהל מקרקעי ישראל/רשות הפיתוח), הוכיח בפני כי הוא הבעלים של מחצית המקרקעין על יסוד נסח הרישום שצורף, ועפ"י זכותו מכח סעיף 16 לחוק המקרקעין, הקובע שבעל מקרקעין או מי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. הנתבע לא הצליח להוכיח זכות להחזיק במקרקעין, ועל כן, לא רק מחמת הסכמתו של הנתבע, אלא ובנוסף בשל העובדה כי התובע הצליח להוכיח כי הוא הבעלים של המקרקעין ואילו הנתבע, לא הצליח להראות שהוא מחזיק כדין בחלק שבבעלות המינהל. מכאן, ולמרות שלא הייתי נדרש להתייחס לראיות שהובאו בפני, מעבר להסכמה שנתן הנתבע, התייחסתי גם לראיות שהובאו בפני בעניין הפינוי.

על כן, התובענה מתקבלת בכל הקשור להליך הפינוי וסילוק היד, ובמסגרת ההוראות בפרק התוצאה אתן צו פינוי כאמור.

דמי שימוש;

התובע ציין בסעיף 8 לכתב התביעה כי הינו זכאי לדמי שימוש ראויים בגין השימוש בחלקה, ובקש כי אחייב את הנתבע בגין 7 השנים האחרונות לפני הגשת כתב התביעה. הנתבע צרף חוות דעתו של המומחה, השמאי גדעון קרול, אשר ציין שייעוד המקרקעין הינו אזור מגורים ב' ועל המגרש נמצאים 3 מבנים, העריך את שווי מרכיב הקרקע בשיעור של 90 דולר למ"ר, כאשר על פי חוות דעתו דמי השימוש הינם בשיעור 5% משוויים.

המומחה ציין, כי דמי השימוש הראויים ממחצית הזכויות בקרקע עומדים על סך 13,500 ₪ לשנה בגין מחצית החלקה. מכאן, בקש המנהל לחייב את התובע בסך של 94,500 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

הנתבע, למרות קיומה של חוות הדעת כמצורף לכתב התביעה, לא הגיש חוות דעת נגדית, גם במהלך השנים שבהן נוהלה התובענה (7 במספר), לא טרח לבקש ולו פעם אחת להגיש חוו"ד נגדית, הנתבע הגדיל לעשות כשלא ביקש אף לחקור את המומחה מטעם התובע.

גם בכתב ההגנה טענתו היתה שאין התובע זכאי לדרוש ממנו דמי שימוש, בשל טענת הבעלות שהעלה במסגרת הגנתו, אך לא התייחס לגובה דמי השימוש, לא הכחיש את תכן חוות הדעת וביקש לעשות זאת רק במסגרת סיכומיו.