מינהל מקרקעי ישראל נ' גדיר מחמוד חסן ואח'

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני בקשה לדחיית התובענה על הסף.

עסקינן בתביעה כספית על סך 10,531 ₪ אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר.

במסגרת כתב התביעה טוען המשיב, כי מר גדיר מחמוד חסן ז"ל חתם, ביום 29.10.90, על חוזה חכירה לגבי קרקע הידועה כגוש 10502 חלקה 119 בביר אל מכסור. המשיב ציין, כי עסקינן בקרקע אשר הינה בגדר מקרקעי ישראל. לטענת המשיב, בהתאם לחוזה, התחייב גדיר לשלם דמי חכירה שנתיים בגין הקרקע אולם לא שילם מאומה משנת 1994. המשיב ציין, כי גדיר נפטר והותיר אחריו את יורשיו- המבקשים מס' 2-6. המבקש מס' 1 הינו עזבונו של גדיר. במסגרת התביעה נשוא הבקשה שלפניי עותר המשיב לתשלום החוב בגין השנים 2002-2008, תקופה של שבע שנים טרם הגשת התביעה.

המבקשים טוענים, כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנותה. לטענתם, בהתאם להסכם החכירה נשוא התובענה הרי שהמועד בו אמור היה החוכר לשלם את התשלום האחרון היה ה- 1.4.02 קרי, מעל שבע שנים טרם הוגשה התובענה בה עסקינן. לטענת המבקשים, בהתאם להסכם, החוכר אמור היה לשלם את דמי החכירה השנתיים בראשון לאפריל מידי שנה. כן טוענים, כי תקופת החכירה החלה ב- 1.4.83 ואת התשלום האחרון אמור היה החוכר לשלם ב- 1.4.02, בחלוף 20 שנה מהמועד בו החלה תקופת החכירה. לטענת המבקשים, המשיב צירף לתביעה העתק חסר מהסכם החכירה וניסה להטעות את בית המשפט ולהעלים מפניו את מועד תחילת תקופת החכירה.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הם אינם חייבים למשיב סכום כלשהו. לטענתם, הם לא היו צד להסכם נשוא התובענה, אשר נכרת בין המשיב לבין גדיר. לטענת המבקשים, היה על המשיב להגיש את התביעה נגד עזבונו של גדיר באמצעות יורשיו והיה עליו לצרף העתק של צו הירושה של גדיר. המבקשים טוענים, כי הם אינם היורשים היחידים של גדיר וכן, חלקם אינם מעוניינים בירושתו של גדיר ובכוונתם להסתלק מהעיזבון. עוד טוענים, כי אין בעובדה שהם יורשי גדיר בכדי לחייבם בהכרח בתשלום חובותיו של גדיר.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען, כי דינה להדחות. לטענת המשיב אין ממש בטענת המבקשים לפיה החובה לשלם דמי חכירה שנתיים הסתיימה כעבור 20 שנה ממועד תחילת תקופת החכירה. לטענתו, מעיון בהסכם עולה, כי תקופת החכירה הינה לתקופה של 49 שנים. המשיב טוען, כי מאחר ואין עסקינן בחכירה מהוונת הרי שעל החוכר לשלם דמי חכירה שנתיים עבור כל אחת משנות החכירה. עוד טוען המשיב, כי תחילת תקופת החכירה הינה במועד בו אושרה העסקה על ידי המנהל ולא במועד חתימת ההסכם. לטענתו, הוא לא טען שיום תחילת העסקה היה בשנת 1990 אלא שב- 29.10.90 נחתם ההסכם, בעוד שתקופת החכירה הינה מיום 27.10.83. המשיב מוסיף, כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה הוא ביקש להטעות את בית המשפט. לטענתו, בשל טעות בתום לב נחתך, בעת הצילום, החלק התחתון של העמודים הרלוונטיים.

לטענת המשיב, התביעה הוגשה כדין כנגד עיזבונו של גדיר באמצעות יורשיו. לטענתו, המבקשים מודים, כי הם יורשי גדיר וטוענים, כי אינם יורשיו היחידים. לטענתו, בהיותם חלק מיורשי גדיר לא ברורה טענת המבקשים. המשיב טוען, כי ככל שהמבקשים יציגו צו ירושה מכוחו יוכלו להוכיח כי הם, או מי מהם, אינם יורשי גדיר, כי מי מהם הסתלק מחלקו או כי יש יורשים נוספים אשר טרם צורפו להליך הרי שהוא יעתור לתיקון כתב התביעה בהתאם. המשיב טוען, כי אין בטענות המבקשים בעניין זה בכדי להצדיק היעתרות לבקשתם ולכל היותר עסקינן בסוגיה אשר בית המשפט יכריע בה במסגרת שמיעת התיק.

דיון ומסקנות

האם יש להורות על סילוק התובענה על הסף אם לאו.

לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי בפני מצאתי, כי דין הבקשה להדחות, כפי שיפורט.

כאמור, המבקשים טוענים, כי יש להורות על סילוק התובענה על הסף. אין מחלוקת, כי עסקינן בסעד דרסטי אשר בית המשפט נוקט בו במקרים חריגים בלבד ובלית ברירה. לא בנקל יסגור בית המשפט את שעריו בפני צד, מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט וההזדמנות להוכיח טענותיו. מצאתי, כי המקרה בו עסקינן אינו נופל בגדר המקרים בהם ראוי ליתן סעד כאמור.

במסגרת בקשתם טענו המבקשים, כי תשלום דמי החכירה האחרון אמור היה להיות משולם ביום 1.4.02. מנגד טוען המשיב, כי עסקינן בחוזה לתקופה של 49 שנים וכי התשלום האחרון אמור להיות משולם בשנת החכירה האחרונה, קרי שנת 2032. מעיון בהסכם אשר הוגש לתיק בית המשפט עולה, כי במסגרת ההסכם הוסכם, כי תקופת החכירה תהיה עד ליום 27.10.32. כן הוסכם, כי דמי החכירה השנתיים ישולמו מראש, ב-1 לאפריל של כל שנה.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם היה על החוכר לשלם דמי חכירה שנתיים מידי שנה במהלך כל תקופת החכירה או שמא רק במשך 20 השנים הראשונות. המבקשים לא פרטו על מה הם סומכים טענתם האמורה. טענתם, לפיה הדבר נלמד מהאמור בהסכם החכירה נטענה בעלמא ללא הפניה לסעיף רלוונטי. לאחר עיון בהסכם החכירה לא עלה בידי למצוא בסיס לטענה זו. כך או כך, עסקינן במחלוקת אשר ראוי, כי תיפתר בין כותלי בית המשפט לאחר שיעלה בידי הצדדים להעלות טענותיהם במלואן.

באשר לטענת המבקשים לפיה היה על המשיב לצרף צו ירושה יש לציין, כי המבקשים לא טענו, כי הם אינם יורשי גדיר ותחת זאת טענו, כי הם אינם יורשיו היחידים. ברי, כי אף אם תתקבל הטענה לפיה לגדיר ישנם יורשים נוספים הרי שאין בכך כדי להצדיק היעתרות לבקשה בה עסקינן ולכל היותר יש מקום להוסיף את יתר היורשים כנתבעים נוספים בתובענה. כמו כן, המבקשים טענו, כי חלק מהם אינם מעוניינים בירושתו של גדיר ובכוונתם להסתלק מהעיזבון. מהטענה האמורה עולה, כי אף אם חלק מהמבקשים מעוניינים להסתלק מהעיזבון הרי שהם טרם עשו כן. אין מחלוקת, כי לא די בכוונה כאמור כדי להצדיק היעתרות לבקשה לסילוק התביעה על הסף.

בנסיבות המפורטות לעיל, הבקשה נדחית. אני מחייבת את המבקשים בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 2,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זון שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

מורה למזכירות להעביר את התיק לרשם לשם דיון בבקשת רשות להגן.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ב, 01 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.