מי עכו בע"מ נ' עכו העתיקה השקעות בע"מ

בפניי תביעת התובעת בגין חוב שהצטבר עקב צריכת מים. עיקרי העובדות אינן שנויות במחלוקת, או שאינן אמורות להיות שנויות במחלוקת. העידו בפניי שני עדים מטעם התובעת – מר אוסמה גזאוי וגב' יעל שבח; ועד מטעם הנתבעת – עו"ד אלי סעדון. עדויות השלושה היו מהימנות עליי לחלוטין, והתמונה העולה מכולן היא דומה וברורה למדי.

התובעת הינה תאגיד המים, הניקוז והביוב של העיר עכו. הנתבעת היא הבעלים של נכס מקרקעין בעכו, אותו רכשה ממנהל מקרקעי ישראל עפ"י הסכם מכר מיום 10.3.10 על סמך עסקה שאושרה ביום 13.5.09 (הסכם המכר וההודעה שנמסרה לגביו צורפו כנספח א' לתצהיר מר גזאוי).

למעשה אף אין מחלוקת של ממש, כי מאז רכשה הנתבעת את המקרקעין היה הנכס נטוש והרוס. כך, הוכח בפניי כי הנתבעת הופטרה מתשלום ארנונה בגינו בהיותו "נכס ריק" ואף המצהיר מטעם התובעת – מר גזאוי – אשר מכיר את השטח היטב ועדותו היתה מהימנה עליי – לא חלק על העובדה שהנכס הינו שומם ולא נעשה בו כל שימוש.

ייאמר מייד, כי בכך אין בהכרח כדי להוכיח כי לא נעשתה בנכס צריכת מים או כי ככל שהיתה צריכה כזו הרי שהבעלים פטור מניה וביה מתשלום בגינה, אולם יש בכך כדי להוות אינדיקציה בעלת משמעות לענייננו, כפי שאפרט להלן.

מכל מקום, כאמור, הנכס נרכש ע"י הנתבעת ממנהל מקרקעי ישראל, וסמוך לאחר מכן הודע על כך גם לתובעת, אשר רשמה ברישומיה את הנתבעת כצרכן הרשום החל מיום 1.6.09, ועל שמה החלו להצטבר החיובים בגין צריכת מים בנכס.

התובעת שלחה לנתבעת דרישות תשלום בגין צריכת המים בנכס – תחילה לכתובת של נכס אחר המצוי בבעלות הנתבעת עפ"י רישומי התובעת (ראו סעיף 2 ונספח א' לתצהיר גב' שבח וכן ראו עדות עו"ד סעדון, בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 19-21); לאחר מכן לכתובת הנכס (ראו סעיף 2 ונספח ב' לתצהיר גב' שבח) ולאחר מכן לכתובתה הרשומה של החברה ברח' ז'בוטינסקי 155 רמת גן (ראו סעיף 3 ונספח ג' לתצהיר גב' שבח).

עו"ד סעדון העיד בפניי כי בחודש מרץ 2013 קיבל לראשונה דרישת תשלום בגין החוב, כי פנה בסמוך לאחר מכן לתובעת, הגיש השגה על הדרישה וביקש לבטלה, בהתחשב בכך שמדובר בנכס הרוס שאין בו כלל ברזים.

עוד אין חולק, כי זמן מה לאחר מכן, ביום 31.12.13, נותק הנכס מהחיבור למים ומאז, מן הסתם, אין בו צריכה.

התביעה שבפניי הוגשה, אפוא, בגין צריכת מים בנכס, החל מיום 1.6.09 ועד ליום 31.12.13, וכן חיובים נוספים שהצטברו בגין הוצאות גבייה, והפרשי הצמדה וריבית.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי בהיות הנתבעת הבעלים הרשום של הנכס, אשר היה מחובר לרשת המים ונרשמה בו צריכת מים במועדים הרלוונטיים, הרי שהיא אחראית לתשלום החוב שהצטבר בגין צריכת המים בנכס. התובעת ביססה טענתה זו על הגדרת "צרכן" בחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 (להלן: "החוק"), הכוללת גם את "מי שזכאי להיות צרכן של החברה".

התובעת דחתה את טענות הנתבעת כי התקיימה צריכת מים חריגה בנכס, ומכל מקום טענה כי בכל מקרה האחריות לתשלום עבור הצריכה, ואף האחריות לתיקון נזילה ככל שקיימת, חלה על הצרכן דהיינו על הנתבעת.

התובעת הטעימה, כי עפ"י הסכם רכישת הנכס ממנהל מקרקעי ישראל, נטלה הנתבעת על עצמה אחריות לבדוק את חיבור הנכס לרשת המים, החשמל והביוב. התובעת טענה, אפוא, כי היה על הנתבעת לברר אם הנכס מחובר לרשת המים וככל שכן, לעדכן את התובעת בפרטיה ולשלם את הצריכה בגינו.

התובעת עמדה על כך, שרישומיה בדבר צריכת המים מהווים רשומה מוסדית ונהנים מחזקת תקינות, וכי קיימות חזקות בעובדה ובדין לכך שהנתבעת קיבלה את דרישות התשלום השוטפות שנשלחו אליה, ומשלא שילמה דרישות אלו, הרי שעליה לשאת בתוצאות.

הנתבעת טענה, כי רכשה את הנכס, כאמור, כאשר היה נטוש והרוס, להשקעה. עו"ד סעדון שב והדגיש בפניי כי לא היו בנכס ברזים כלל, לא היתה בו צנרת, ולמיטב ידיעתו לא היה הנכס מחובר לרשת המים, ולפיכך, לא היתה לו כל ידיעה כי הוא אמור לעדכן את התובעת בדבר רכישת הנכס, ואף לא היה לו כל חשש כי הוא עלול להיות מחוייב בשל צריכת מים בנכס.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת כי היתה צריכה כלשהי בנכס, והדגישה, כי גם אם היתה בו צריכה כלשהי, הרי שאין חלה עליה חובה לשלם בגינה.

הנתבעת טענה, כי התובעת לא היתה רשאית לרשום את הנכס על שם הנתבעת מבלי לקבל את הסכמתה, וזאת כמתחייב מכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשרות), התשע"א – 2011 (להלן: "כללי אמות המידה").

עו"ד סעדון הדגיש כי לא קיבל כל פנייה מטעם הנתבעת אלא לראשונה במחצית שנת 2013, אז הגיש השגה ועקב כך נותק הנכס מרשת המים.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי צריכת המים בנכס היתה חריגה, בפרט על רקע העובדה שבשנים קודמות עמדה צריכת המים על אפס, ולפיכך היה על התובעת לשים לב לכך ולדאוג לתקן את הטעון תיקון או לנתק את הנכס מרשת המים.

עוד הפנתה הנתבעת לתמיהות ולסתירות הקיימות ברישומי התובעת מהם עולה לכאורה כי עיקר הסכום שהצטבר בגין החוב לא היה בגין צריכת מים אלא בגין תשלום עבור שירותים משפטיים לב"כ התובעת.

דיון והכרעה

כפי שציינתי לעיל, שלושת העדים שהעידו בפניי – הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעת – היו מהימנים עליי.

לא מצאתי ממש בטענות שהעלתה הנתבעת ביחס לעובדות עליהן העידו העדים מטעם התובעת:

ביחס לטענה כאילו לא הוכח כי הנכס היה מחובר לרשת המים או כי היתה בו צריכה כפי שנרשמה מקום בו לא העיד העובד הספציפי אשר מדד את הצריכה ומקום בו התמונה שצורפה לתצהירי התובעת מתעדת מד מים אחר –מר גזאוי העיד בפניי, על יסוד רישומי התובעת בדבר מספרי מד המים והצריכה בהם, ועל יסוד הכרותו עם הנכס בשטח ובדיקתו אותו טרם עדותו – כי הנכס היה מחובר לרשת המים, נותק בסוף שנת 2013, ובמקום מד המים ששירת אותו הותקן מד מים אחר המשמש יחידה אחרת בבניין; העד אף טרח וצילם את הצינור אשר אליו היה מחובר מד המים הקודם אשר שוייך לנכס הנתבעת. כאמור, מצאתי ליתן אמון בעדותו של מר גזאוי אשר היתה עניינית ומקצועית, ובפרט מקום בו לא היסס אף לדייק עובדות שהסתברו כלא מדוייקות במסמכים ובתמונות שצורפו ע"י הנתבעת. מכל מקום, עדותו של מר גזאוי והתמונות שהציג בפניי עלו בקנה אחד אף עם הסרטון שהציג לי עו"ד סעדון במעמד הדיון.

גם ביחס לטענה כי לא הוכח כי נשלחו ע"י הנתבעת דרישות תשלום – מצאתי לדחות את הטענה. גב' שבח העידה על האופן שבו נשלחות דרישות תשלום בעידן הטכנולוגי ובהתחשב בכמויות הדואר שנדרשת התובעת לשלוח מידי חודש, צירפה לעדותה העתקים מדרישות התשלום, ולא מצאתי כי עדותה נסתרה או נסדקה כמלוא הנימה.

מאידך, אף לא מצאתי להטיל כל ספק בעדותו של מר סעדון, אשר אף היא לא נסתרה בחקירה הנגדית או בכלל.

כך, אף מצאתי ליתן אמון בעדותו של עו"ד סעדון, כי לראשונה הגיעו דרישות התשלום לידיעת הנתבעת במהלך שנת 2013. בהקשר זה יוער, כי בתחילה נשלחו הדרישות לכתובת אשר אמנם יש לנתבעת נכס בה אך הוא רק יחידה אחת מתוך בניין שלם השוכן בכתובת אליו נשלחו הדרישות; ובתקופה השניה נשלחו לנכס נשוא התביעה, שהוא, כאמור, נטוש. זאת ועוד, אין חולק כי כל הדרישות נשלחו בדואר רגיל בלבד. הגם שקיימת חזקה שהן הגיעו ליעדן, הרי שחזקה זו ניתנת לסתירה. עדותו של עו"ד סעדון כאמור היתה מהימנה בעיניי, ומעבר לכך, בנסיבות העניין, כאשר ככל הידוע לו לא היתה כל צריכת מים ואף לא היתה כל אפשרות לצרוך מים בנכס, אשר עמד בשיממונו, לא ראיתי כל סיבה מדוע לא יפנה, מייד לראשונה עם קבלת דרישת התשלום, יעמיד את התובעת על העובדות כהוויתן ויעמוד על ניתוק מד המים וביטול. מעצם העובדה שהדבר לא נעשה (אלא לראשונה במחצית 2013), ובצירוף להתרשמותי מעדותו של עו"ד סעדון ומהתנהלותו בהקשרים האחרים כעולה מן המכתבים השונים שנשלחו על ידו לתובעת ולעיריית עכו – אני מסיקה כי קודם לכן לא התקבלו בידיו דרישות התשלום.

על בסיס העדויות והמסמכים שהובאו בפניי מצאתי אפוא לקבוע את הממצאים הבאים:

• הנכס נרכש ע"י הנתבעת והיא קיבלה אותו לידיה בחודש מאי 2009; הודעה על העברת הנכס נמסרה לנתבעת ע"י הבעלים הקודם (ראו העמוד הראשון של נספח א' לתצהיר מר גזאוי), אולם לא היה כל דין ודברים עם הנתבעת או מי מטעמה קודם לרישומה כצרכן והעברת מד המים בנכס על שמה (אף לא נטען בפניי אחרת).

   

• מאז נרכש הנכס ע"י הנתבעת היה הוא נטוש ולא נעשה בו כל שימוש.

   

• עד ליום 31.12.13 היה הנכס מחובר למים, והצריכה שנעשתה בו היא זו המפורטת ברישומי התובעת.

   

• התובעת שלחה דרישות תשלום לנתבעת – תחילה לכתובת נכס אחר של הנתבעת; לאחר מכן לכתובת הנכס; ולאחר מכן לכתובת הנתבעת ברמת גן, אך דרישות אלו לא הגיעו לידיעת הנתבעת אלא במהלך שנת 2013.

   

• במהלך שנת 2013 פנתה הנתבעת לתובעת בהשגה, וזמן מה לאחר מכן (עם או בלי קשר לכך) נותק הנכס מרשת המים.

  (במאמר מוסגר יוער כאן, כי התובעת מסרה בפניי גרסאות סותרות בעניין זה – מחד נטען כי לא תועדה כל פנייה מטעם הנתבעת אליה בשנת 2013, ומאידך הצהיר מר גזאוי כי ניתוק הנכס מרשת המים היה לבקשת הנתבעת. עניין אחרון זה, אף עמד בסתירה לדברים שנמסרו במכתב ב"כ התובעת שצורף כנספח ו' לתצהיר מר גזאוי, שם נטען כי הניתוק היה באופן יזום ע"י התאגיד בשל החובות שנצברו).

   

מעובדות אלו אני למדה, כי כפי הנראה נעשתה בנכס צריכה שלא ע"י הנתבעת, לא על דעתה ולא בידיעתה (כפי הנראה עקב נזילה שאותרה בשלבים מוקדמים או עקב גניבת מים).

לפיכך, השאלה העקרונית בה עליי להכריע הינה, על מי תחול, במצב דברים זה, האחריות לחוב שנוצר בגין צריכה כזו.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי לקבוע, כי בנסיבותיו של תיק זה, אין מוטלת על הנתבעת האחריות לשאת בחובות שנצברו בגין צריכת המים, ולפיכך דין התביעה להידחות.

אפרט בקצרה את הנימוקים לכך.

כפי שציינתי לעיל, לאחר שנמכר הנכס לנתבעת, נרשמה הנתבעת כ"צרכן" בספרי התובעת, אך זאת, מבלי שפנתה לתובעת ודיווחה על רכישת הנכס, מבלי שידעה כי נרשמה כ"צרכן" ומבלי שהסכימה לכך. הרישום נעשה, כך נראה, על סמך הדיווח של המוכר (מנהל מקרקעי ישראל).

התובעת טענה, כי האחריות לדווח על רכישת הבעלות, להירשם כצרכן, ולדאוג למעקב אחר צריכת המים בנכס המחובר לרשת המים, חלה על הצרכן עצמו. טענה זו הגיונה בצידה, אך התובעת לא הפנתה לכל הוראת חוק המטילה על הצרכן אחריות זו.

סעיף 5א לחוק מדידת מים, התשט"ו - 1955, קובע כי "לא יתפוס אדם חזקה ולא יעביר לידי אדם אחר את החזקה או את השליטה בכל מבנה או בחלק ממנו, שהוחל בהקמתו אחרי תחילתו של חוק זה, המחובר או העשוי להיות מחובר לרשת הספקת המים, אלא אם הותקן בו מד-מים" ואולם, מעבר לכך שספק בעיניי אם סעיף זה גם מטיל מניה וביה את האחריות הבלעדית לחובות בגין צריכת מים הנרשמת באותו מד מים, הרי שלא הוכח, כי הנכס (שכזכור הינו מבנה עתיק נטוש והרוס בעיר העתיקה של עכו) הוא נכס שהוחל בהקמת לאחר תחילתו של חוק זה.

יתר על כן, כפי שטענה הנתבעת בצדק, כללי אמות המידה מטילים על תאגיד המים את החובה לקבל את הסכמתו בכתב של הצרכן החדש, אליו מבוקש להעביר את הרישום. וזו לשונו של כלל 21 לכללי אמות המידה (הערה: הנוסח המצוטט להלן הוא מתוך כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשרות), התשע"א – 2011, כפי שתוקנו בשנת תשע"ז וכפי שמפורסמים באתר "נבו"; במעמד הדיון הוצגו לי כללים הנושאים שם שונה מעט ושמספרי הסעיפים בהם שונים מעט, אולם תוכנם היה דומה עד זהה):

21.(א)ביקש צרכן לבטל את רישומו כצרכן בנכס מסוים, תבצע החברה את הפעולה רק אם יוצגו באותו מעמד פרטי צרכן חדש בנכס, הסכמתו של הצרכן החדש להירשם כצרכן בנכס ואם דרשה החברה ביטחונות לפי סעיף 53ב – הביטחונות שנמסרו לפי הדרישה. נרשמו אצל החברה חובות כספיים בשל צריכת שירותי המים והביוב בנכס, יסדיר הצרכן המבקש את תשלום יתרת החוב או ימסור יחד עם הבקשה את פרטי ההתקשרות עמו לצורך הסדרת החוב.

הנה כי כן, קודם לרישום הנתבעת כ"צרכן" בנכס, המחוייב בחובות בגין צריכת המים בו, היה על התובעת לקבל את הסכמתו, ואין חולק כי היא לא עשתה כן.

במצב דברים זה, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה – בו נרכש הנכס כאשר הוא נטוש ומבלי שהיה לנתבעת יסוד להניח כי הוא מחובר לרשת המים ועלול להיות מחוייב בגין צריכת מים – סבורני כי לא ניתן לחייב את הצרכן לשאת באחריות לכך.

ודוק. מקובלת עליי טענתה העקרונית של התובעת, כי ככלל, האחריות לצריכת מים בנכס חלה על הצרכן, אשר הנכס הוא בשליטתו, צריכת המים המתבצעת והנרשמת היא בידיעתו ובידיו אף האפשרות לעקוב אחר צריכת המים לשלוט בה.

ואולם, במה דברים אמורים? כאשר הצרכן ידע– או למצער היה עליו לדעת - שהנכס מחובר לרשת המים ונרשמת – או עלולה להירשם בו – צריכת מים כלשהי. ברי, כי ככל שהצרכן בוחר לטמון את ראשו בחול ולא לעקוב אחר צריכת מים המתבצעת בנכס שבבעלותו או בשליטתו ושידוע לו שהוא מחובר לרשת המים – הרי שבהחלט עשוי להיות בכך בסיס להטלת אחריות עליו לחובות שנצברו בגין צריכת המים בנכס. ואולם, שונים הם פני הדברים בענייננו, מקום בו, כאמור, קבעתי כממצא עובדתי כי הנתבעת לא ידעה ואף לא היה עליה לדעת כי הנכס מחובר לרשת המים ונרשמת בו (או אף עלולה להירשם בו) צריכת מים כלשהי, שכן, רכשה את הנכס כשהוא הרוס ונטוש ואף לא קיבלה את דרישות התשלום שנשלחו לה בהמשך ע"י התובעת.

בהקשר זה יש להעיר כי התובעת ביקשה להיבנות מן הסעיף בהסכם המכר במסגרתו נקבע כי "באחריות הזוכים לבדוק את חיבור הנכס לרשת המים החשמל והביוב". ואולם, סבורני כי אין ניתן ללמוד מסעיף זה דבר, וודאי שאין הוא יכול לשמש בסיס להטלת אחריות על הנתבעת להירשם כ"צרכן" בנכס. ראשית, מדובר בהסכם סטנדרטי של מנהל מקרקעי ישראל עם זוכים במכרז, ולא בהסכם שהוראותיו נכתבו באופן ספציפי בהתייחס לנכס נשוא התביעה. שנית, מדובר בסעיף בהסכם המכר בין בעליו הקודמים של הנכס לנתבעת אשר ספק בעיניי אם יכול לשמש בסיס להטלת אחריות ו/או ידיעה כלשהי של הנתבעת כלפי התובעת. ושלישית, וחשוב מכך, מהקשרו של משפט זה בחוזה, עולה בבירור כי אין הכוונה להטיל על הקונה אחריות להירשם כצרכן אלא, כי לקונה לא יהיה כל פתחון פה בטענה כלפי המוכר ככל שהנכס אינו מחובר לרשת המים.

לפיכך, אני סבורה כי אף בסעיף זה אין כדי לסייע לתובעת.

העולה מן המקובץ, כי לא מצאתי בסיס משפטי להטיל על הנתבעת, בנסיבות המיוחדות של תיק זה, את האחריות לתשלום החוב שהצטבר בגין צריכת המים בנכס שבבעלותה, צריכת מים אשר עליה לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת.

בנסיבות אלו, אין צורך להיזקק ליתר הטענות שהעלו הצדדים, לרבות בעניין תקינות רישומי הנתבעת ביחס לגובה החוב, קיומה של צריכה מופרזת וכיוצ"ב.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ₪.

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ח, 01 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.