מטוקו זמנה נ' משרד הפנים

פסק דין

1.זוהי עתירה התוקפת את החלטת המשיב אשר קבע שהעותר אינו אריתראי וכי מירב הזיקות שלו – הן לאתיופיה.

2.העותר הסתנן לישראל ביום 7.12.09.

לעותר נערך שימוע אשר בו התברר כי העותר נולד באריתראה ובהיותו בן 4 עקר עם משפחתו לאתיופיה, שם חי 17 שנים עד אשר עזב את אתיופיה בדרכו לישראל.

לעותר נערכו מספר ראיונות, לרבות ראיון במסגרת בקשתו למקלט.

מכל אותם ראיונות עלה, כי ב-17 השנים הללו בהן חי באתיופיה לא סבל מהתנכלות כלשהי מצד המדינה. העותר טען שבשנת 1992 גירשה ממשלת אתיופיה את אביו לאריתראה וזאת בשל המלחמה בין אתיופיה לאריתראה. יש לזכור שהמלחמה בין אריתראה לאתיופיה פרצה 6 שנים לאחר מכן – בשנת 1998.

לאור עובדה זו, הגיש העותר עתירה מתוקנת אשר בה נכתב שאביו של העותר גורש בשנת 1998 ולא בשנת 1992 , וזאת בניגוד לעדות הברורה שנתן העותר בעניין זה.

לכן, לא ניתן לקבל כמהימנה את טענתו שאביו גורש מאתיופיה לאריתראה בשנת 1998, וזאת בעיקר בשל העובדה שהעותר לא נתן הסבר ממשי לסתירה בין שתי גרסאותיו.

3. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר.

לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות.

לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותר ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן למדינה מסוימת.

יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית.

כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי.

העותר תוקף את קביעת המשיב, ולטענתו קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלו אינה סבירה וכי הוא, העותר, הוכיח כי מירב הזיקות שלו הן למדינה אחרת, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה.

לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותר היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותר.

כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען.

בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות:

על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר.

על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות.

על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%.