מחר נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סג"נ נ' זלוצ'ובר וכב' השופטים י' עדן ו-א' חזק) בע"פ 12409-02-18 מיום 30.5.2018 בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע בגמ"ר 8299-03-16.

רקע והליכים קודמים

1. בתמצית, המבקש הואשם בכך שביום 3.8.2015 היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית כאשר תוך כדי נסיעה בעקומה ימינה, המבקש סטה עם רכבו שמאלה, חצה את קו ההפרדה הרצוף ועבר עם רכבו לנתיב הנסיעה הנגדי, והתנגש חזיתית ברכב בו נהג המנוח שנסע בנתיב הנגדי. מעוצמת ההתנגשות רכבו של המנוח נהדף, התהפך והתחיל לבעור עד שנשרף כליל (להלן: התאונה). אזרחים וחיילים שהיו במקום הצליחו לחלץ מרכבו של המנוח שני נוסעים שישבו במושב האחורי שנפצעו (להלן: הנוסעים), אך לא הצליחו לחלץ את הנוסע שישב במושב שליד המנוח ואת המנוח – שניהם מצאו את מותם המיידי וגופותיהם חולצו רק לאחר שהשריפה כובתה. כמו כן, כתוצאה מהתאונה נפצעו אשתו ובתו של המבקש שנסעו עמו ברכב; והמבקש עצמו נחבל קלות.

           ביום 17.3.2016 הוגש נגד המבקש כתב אישום שייחס לו עבירות של גרימת מוות ברשלנות (לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)); נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה של ממש (לפי סעיף 62(2) בצירוף 38(3) לפקודה); וסטייה מנתיב נסיעה (לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).

2. השאלה המרכזית שבמחלוקת היתה אם התאונה נגרמה עקב סטיית המבקש לנתיב בו נסע המנוח (כמתואר בכתב האישום) או עקב סטיית המנוח לנתיב בו נסע המבקש (כטענת המבקש).

           לאחר הליך הוכחות שבמסגרתו נשמעו עדים שכללו את בוחן התנועה, הנוסעים והמבקש בעצמו, שוכנע בית המשפט מעבר לכל ספק סביר כי התאונה התרחשה כפי שמתואר בכתב האישום. נקבע כי התרחיש שהציע המבקש לא מתקבל על הדעת, משרק מקצת הראיות שתועדו בזירה משתלבות עמו, בעוד שהראיות כולן מתיישבות עם התרחיש שמתואר בכתב האישום. בית המשפט קיבל את גרסאות הנוסעים, משאחד לא נחקר נגדית ועדותו נותרה ללא סתירות, ומשהפער בין הפרטים שמסר השני במשטרה לבין עדותו לא נבע מניסיון לשקר או משינוי גרסתו.

           בית המשפט הפנה להלכה לפיה מקום שמוכח כי נהג הסוטה מנתיב נסיעתו הרגיל, קמה בעניינו חזקה עובדתית לפיה הוא התרשל והנטל להראות כי גורם בלתי צפוי ובלתי תלוי גרם לסטייה זו עובר אליו. עוד ציין בית המשפט כי במצב של נהיגה בעקומה חדה ימינה, קיימת חובת זהירות קונקרטית לנהוג בזהירות מקסימלית ולהימנע מכל סטייה לנתיב הנגדי. בענייננו, הוכח כי המבקש סטה מנתיב נסיעתו ללא כל הסבר הנובע ממצב רכבו או מתנאי הדרך, ולא הראה כי עשה כל שביכולתו להימנע מהתנהגות מסוכנת זו. משכך, המבקש לא הפריך את חזקת רשלנותו והוא הורשע במיוחס לו.

3. בגזר-הדין עמד בית המשפט על כך שהלכה היא כי בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית יושת על הנאשם עונש שכולל מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ופסילת רישיון הנהיגה למשך שנים. בית המשפט הגדיר את רף הרשלנות של המבקש כרשלנות בינונית בנסיבות העניין, עמד על כך ששני בני אדם מצאו את מותם ואחרים נפצעו, וקבע את מתחם העונש ההולם ביחס לרכיב המאסר ככזה הנע בין 12 חודשים ל-24 חודשי מאסר בפועל, ואת מתחם הפסילה בין 8 ל-15 שנות פסילה. משלא מצא בית המשפט סיבה לחרוג ממתחם הענישה לקולא, דן את המבקש ל-12 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי; פסילת המבקש מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים, בניכוי ימי הפסילה המינהלית; וחתימה על התחייבות בסך 30,000 ש"ח שלא יעבור עבירות של נהיגת רכב בזמן פסילת רישיון נהיגה, גרימת תאונה בה נגרמו חבלות של ממש או גרימת מוות ברשלנות.

           המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.