מחלוקת בעניין נכסי עיזבון

התובע הינו אחי אשתו המנוחה של הנתבע. הצדדים מתדיינים בקשר לירושת האב המנוח וצו הירושה שניתן בזמנו.

הצדדים הסכימו להתדיין לפני דיין יחיד.

ביום כ"ו טבת תשס"ב (10.1.2002) ניתן צו ירושה על עיזבון האב ז"ל שהותיר אחריו בן ושתי בנות, כאשר העיזבון מחולק בשווה בין התובע ושתי אחיותיו, וזאת לאחר שהתובע הקנה להן כדין.

נקודת המחלוקת היא מה כלול בעיזבון שאותו הקנה התובע לאחיותיו, ואם האחות מחלה או הקנתה לו בחזרה.

לאב היו שתי דירות צמודות זו לזו. באחת התגורר האב ובשניה התגורר התובע-הבן, מאז שהתגרש לפני כ-20 שנה. לטענת התובע, אביו הקנה לו במתנה בחייו את הדירה בה הוא מתגורר ויש לו עדים על כך. לטענתו, גם אחותו [ש'] ז"ל אשתו של הנתבע ידעה ואמרה "אני יודעת שהבית שלך", וכך גם אמרה לבעלה. למרות זאת, "בעת מתן צו הירושה, מנימוקים שונים לא רציתי שתירשם על שמי".

ב"כ התובע טוען כי מרשו עשה קניין בנכס ע"י שנעל, גדר ופרץ. ממשיך וטוען כי גם אם מגיע לאחותו, זה רק שליש מחלקו של האב, ולא במה שהתובע מחזיק גם לאחר מתן צו הירושה, ויש כאן הוכחה על מחילת האחות. אין בכוחו של צו הירושה לבטל את המתנה שקיבל המבקש, וכן את החזקה שהחזיק לאחר מתן צו הירושה.

ב"כ התובע מסכם הלכתית מדוע יש לקבל טענת התובע לקבל כל העיזבון:

א.       בן שקיבל מתנה מחיים.

ב.       בן שאינו סמוך על שולחן שאביו והחזיק בנכסים.

ג.        איסור איעבורי אחסנתא.

ד.       הבן זוכה בנכסים מיד בפטירה.

ה.       צו הירושה שנכתב על מנת למנוע הליכים.

ו.        מחילת האחות המנוחה.

ז.        חזקה בחלק האחות.

ב"כ התובע מסביר ומנמק הלכתית כל הנ"ל באופן יפה.

ב"כ המשיב דחה טיעוני התובע. בין השאר כותב כי אין כל עדות שהאב הקנה או נתן לו במתנה. כמו"כ מכחיש דברי התובע כאילו אחות התובע, אשתו המנוחה של הנתבע, אמרה או הצהירה שהבית שייך לתובע או שהיא הקנתה או מחלה לו.

על מנת שלא ארחיב היריעה אגיב בקצרה לפי סדר סיכומי התובע.

א.      בן שקיבל מתנה מחיים

אכן ברור שהאב יכול לתת לבנו [כמו לכל אדם אחר] מתנה מחיים. השאלה בפנינו האם אכן קיבל מתנה. התובע לא הצליח להביא עדים שאכן האב נתן לו במתנה. העד [ר' ע'] העיד ששמע מהאבא אומר "אני מבסוט שלבן שלי יש בית לידי" ואמר לי "זה הבית של [פלוני]", "אני מבסוט שסידרתי לעובד את הבית הזה". לשונות אלו אינן לשונות הקנאה או מתנה.