מזור נ' אמסלם

החלטה

(בבקשה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968)

1.ביום 3/12/13 הגיש התובע כתב-תביעה לאכיפת ההסכם שנערך בינו לבין הנתבע, ולחייב את הנתבע לשלם על פי ההסכם סכום של 50,000 דולר, בגין העברת מניות.

2.ביום 19/1/14 הגיש הנתבע בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968, ובה נטען כי ההסכם שצורף לכתב-התביעה איננו ההסכם הנכון בין הצדדים, אלא הסכם מזוייף.

לטענת הנתבע, בהסכם הנכון והאמיתי בין הצדדים, שהעתקו צורף לבקשה, נאמר בסעיף 14.2 כי על ההסכם יחולו דיני סינגפור, וכל סכסוך הנובע ממנו, יידון בבוררות, לפי דיני סינגפור, והבוררות תיערך בניקוסיה בשפה האנגלית.

עוד טען הנתבע, שהתובע לא הוכיח את הדין של סינגפור.

3.בנוסח ההסכם שצירף התובע לתביעתו, נאמר שהבוררות תיערך בתל-אביב בשפה האנגלית, על פי הוראות החוק החל בבתי-המשפט של סינגפור.

4.שני המסמכים הנחזים להיות החוזה הרלוונטי לעיסקה, זה שהוגש על ידי התובע וזה שהוגש על ידי הנתבע, אינם חתומים, ושני הצדדים מסכימים כי העדר החתימה לא שולל את תוקף ההסכם.

המחלוקת היא: מהו החוזה הנכון ומהו החוזה המזוייף.

בהסתמך על הטענה שההסכם שהוא מחזיק הינו "האמיתי", מבקש הנתבע לעכב את ההליכים, כך שהסכסוך יתברר בבוררות בעיר ניקוסיה.

5.בדיון שהתקיים בפני, הודיע ב"כ התובע שאין לו התנגדות להעברת הסכסוך לבוררות בתל-אביב, על פי נוסח ההסכם שבידיו, והצביע, מעבר ללשון ההסכם (שצורף לתביעה) גם על טעם מעשי: זהו סכסוך על 50,000 דולר, ואין הצדקה כלכלית לקיים בוררות בקפריסין, שניהולה יעלה כמו שווי הסכסוך עצמו.

על כך השיב ב"כ הנתבע, כי זהו המנגנון שנקבע בהסכם, והתעקשותו איננה סתם התעקשות, אלא עמידה על זכות שנקבעה בהסכם.

לשיטתו – או שתתקיים בוררות בלרנקה או שהסכסוך לא יתברר כלל.

דיון והכרעה:

6.את טענת אי הוכחת הדין הזר, אותה העלה הנתבע בבקשתו, יש לדחות מכל וכל.

ראשית – הדין הזר אכן נחשב לעובדה ומצריך הוכחה, אך הוכחתו אמורה להיעשות בדיון עצמו, ולא בהכרח בשלב הגשת התביעה.

שנית – על הדין הזר שלא הוכח, חלה חזקת שוויון-הדינים, כך שלמעשה רק מי שטוען שהדין הזר שונה מהדין הישראלי, צריך להביא ראיה לכך.

7.מלכתחילה, משנוכחתי כי כל אחד מהצדדים מחזיק בחוזה שונה, אך שבכל אחד מהחוזים תניית בוררות (בנוסח אחר), סברתי שכך או כך יש לעכב את ההליכים, שהרי כל צד מסכים שדין התביעה להתברר בהליך בוררות, ולא בבית המשפט, ודי בכך כדי לעכב את ההליכים ולשלוח את התובע להליך בוררות שאת קיומו יוכל הנתבע לתקוף, אם יחפוץ בכך.

אלא, שבפסיקה נקבע כי כאשר מועלית על ידי הנתבע טענת תרמית (וזיוף הוא בוודאי סוג של תרמית), אל לו לבית המשפט לעכב את ההליכים.

ראה – בוררות-דין ונוהל, פרופ' סמדר אוטולנגי, מהד' 4, כרך א', עמ' 297 (סעיף 129).