מורינו(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בגין עבירות, שבמרכזן גניבת דגים מבריכות דגים, יחד עם אחרים (העומדים אף הם לדין).

ביום 2.9.2010 ציוויתי (במסגרת החלטה בערר) לשחרר את העורר בתנאי ערובה, הכוללים – בין היתר – מעצר בית. לא חלפו כי אם חודשים אחדים והעורר פנה לבית משפט השלום בבקשה כי יקל בתנאי השחרור בערובה, על ידי כך שיתיר לו לצאת לעבודה. העורר מודע לכך, שפרק הזמן הקצר שחלף מאז ועד הלום אין בו כדי להצדיק את ההקלה בתנאי השחרור. את בקשתו לצאת לעבודה הוא תולה בצורך שלו לממן טיפול שיניים יקר (כ-30,000 ₪).

בית משפט השלום (כב' השופטת כ' רוטפלד) דחתה את הבקשה משלא השתכנעה ברצינותה, כיוון שיציאה לעבודה (כמחסנאי) אינה עשויה לממן טיפול בעלויות שכאלה.

על החלטה זו מלין העורר, בערר שהניח לפניי.

בראשית אציין, כי בחרתי לדון בערר בהעדר נציג המשיבה, העדרות הנובעת, ככל הנראה, משביתת הפרקליטים, זאת לאחר שפעם אחת כבר נדחה הדיון בערר משום השביתה, שביתה שאת סיומה אין אנו רואים, כאשר מנגד עומדות זכויותיהם של מתדיינים דוגמת העורר שלפניי.

מכאן לגופו של ערר. ובכן עיינתי בהחלטת השופטת קמא, כמו גם בכתב הערר על צרופותיו השונות, ובכלל זה ב"חוות הדעת" של רופא השיניים, ולא ראיתי לקבל את הערר. אזכיר את שציינתי לעיל, הבקשה לצאת לעבודה הופנתה אך לשם טיפול השיניים, ולא משום חלוף הזמן מאז השחרור בתנאי ערובה. ככל שהדברים צריכים לטיפול השיניים, אין אנו מדברים על טיפול דחוף שהצורך לעשותו התעורר עתה, כי אם טיפול יסודי, המבקש לשקם את פיו של העורר. אינני רואה, כי דווקא העת הזו, כשהעורר עומד בפני הליך פלילי באשמה חמורה, היא העת לבצע את השיקום. זה עשוי להמתין עד כי יסתיים ההליך הפלילי. על כך אוסיף את שציינה השופטת קמא באשר לאפשרות (או חוסר האפשרות באמת) לממן את הטיפול המדובר, על ידי יציאה לעבודה ששכרה הוא, כך נראה, נמוך מאוד.

סוף דבר – הערר נדחה.

[הודעה על דחיית הערר ניתנה בתום הדיון. נימוקי ההחלטה ניתנו שעה קלה אחר כך, והועלו למערכת נט-המשפט היום, משום שיבושים חמורים במערכת]

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"א, 02 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: