מוסלם נ' אבלס

החלטה

בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין

ביום 8/9/11 ניתן על ידי פסק דין במסגרת ת"א 18950-06-10 שעניינו תביעה לפינוי וסעד כספי של המשיב, הוא בעל הנכס, כנגד המבקש, אשר טען לזכויות דיירות מוגנת בנכס. פסק הדין שניתן מבוסס על הסדר פשרה שנרקם בין הצדדים במסגרת ישיבת שמיעת הראיות בתיק ובטרם נשמעו ראיות הצדדים בפועל.

במסגרת הסדר הפשרה הוסכם כי ימונה שמאי, אשר זהותו נקבעה שם, שמאי זה ישום את שווי זכות הדיירות המוגנת של המבקש וקביעתו תהא מחייבת. בהתאם לקביעת השמאי גובש מנגנון לתשלום הסכום שיקבע השמאי כך שהמשיב יפקיד את הסכום שייקבע ואילו המבקש ייערך לפינוי הנכס בהתאם.

למיטב הבנתי, בסופו של דבר, לא עלה בידי השמאי לבצע את תפקידו מאחר והמבקש סירב לאפשר לו ביקור בנכס. במסגרת ההליך בת"א 18950-06-10 ובעקבות הודעתו זו של השמאי לבית המשפט, הודיע גם בא כוחו של המבקש אשר ייצגו בהליך זה, עו"ד מנחם וקסמן, כי המבקש פיטר אותו מהמשך הייצוג בתיק ועל כן אין באפשרותו לדאוג ליישום פסק הדין שניתן.

ביום 31/10/11 הגיש המבקש תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו פסק הדין שניתן בת"א 18950-06-10 ( להלן ייקרא :"תביעת הפינוי") - בטל. יצוין, כי בינתיים הוחלף ייצוגו של המבקש והינו מיוצג כיום על ידי עו"ד שונה מזה שייצגו בתביעת הפינוי.

במסגרת התביעה נשוא הליך זה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ובהתאם להחלטת כב' השופטת לפין הראל מיום 31/10/11 ניתן צו לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד והבקשה הועברה להכרעה לגופה בפניי.

הנימוקים ביסוד הבקשה הינם כי במסגרת תביעת הפינוי לא היו בידי המבקש מסמכים חשובים ופרטים מהותיים להוכחת זכותו כדייר מוגן בנכס באופן שהוביל לכריתת הסכם הפשרה נשוא פסק הדין שם. אולם, ימים מספר עובר להגשת התביעה בהליך דנן, עלה בידי המבקש לאתר מסמך מהותי מיום 30/10/08, המהווה ראיה חשובה לביסוס מעמדו כדייר מוגן בנכס מאז ועד היום.

מדובר במסמך בכתב יד שעניינו "התחייבות לחתימת חוזה שכירות" עם המבקש, זאת לאחר עזיבת דייר מוגן שהתגורר בנכס ובהתאם לחוזה שכירות סטנדרטי לפי חוקי הגנת הדייר.

לטענת המבקש כיום, אילו היה המסמך נתון בידיו עובר לגיבוש הסדר הפשרה, ממילא לא היה מסכים להגיע להסדר הפשרה שביסוד פסק הדין שניתן שכן היה עומד על זכותו כדייר מוגן מוכח בנכס. לטעמו, ראיה חדשה זו שופכת אור חדש על עובדות ונתונים שהיו חסרים בתביעת הפינוי ויש בה כדי לבסס לו הגנה ראויה בפני תביעת פינוי כיום.

בנוסף, מביא המבקש את ההלכות הנוהגות לעניין מאזן הנוחות והעובדה שיישום פסק הדין שניתן הלכה למעשה, יסב לו נזק בלתי הפיך בדמות פינויו מהנכס, הפקעת זכויותיו כדייר מוגן והותרתו חסר קורת גג כשבכיסו סכום דל שאין בו לשמש לו קורת גג אלא לשנתיים וחצי בלבד.

בהקשר זה, לא מיותר לציין, מלין המבקש כנגד המשיב על כי זה האחרון לא מילא אחר תנאי זיכרון דברים שנכרת בין הצדדים עוד ביום 24/8/09 , לפיהם היה על המשיב לשלם למבקש סכום של 200,000 ₪ נטו בעבור זכות הדיירות המוגנת ולצורך פינויו של המבקש את הנכס. לטענת המבקש, המשיב לא מילא אחר תנאי ההסכם שנכרת ובמקום זאת הגיש כנגדו את התביעה לפינוי ביום 10/6/10, אותה תביעה שסופה בפסק הדין נשוא הבקשה לעיכוב ביצוע כעת.

המשיב מתנגד לבקשה וטעמיו עימו.

לטענת המשיב, הסכם הפשרה שגובש במסגרת תביעת הפינוי התבצע בין שני הצדדים כאשר הינם מיוצגים על ידי עורכי דין מנוסים, כל אחד מבאי כוח הצדדים היה מודע היטב לאינטרסים ולטענות של מרשו וממילא ,בהתאם ליפויי הכוח שניתנו להם על ידי הצדדים עצמם, רשאים היו באי כוח הצדדים לגבש הסדר הפשרה אף ללא הסכמת הצדדים עצמם.

המשיב מוסיף וטוען כי הסדר הפשרה שביסוד פסק הדין שניתן ממילא מביא בחשבון את טענות המבקש בדבר דיירות מוגנת, שוויה הכספי של זכות זו הוא שצריך היה להיבדק על ידי השמאי ואולם המבקש סיכל את פעולת השמאי ואת ביצועו שלפסק הדין. התנהלות המבקש בענין זה מהווה משום עשיית דין עצמי, מצביעה על חוסר נקיון כפיים, ודי בכך לדחות את התביעה נשוא הליך זה על הסף.

המשיב מוסיף וטוען כי טענת המבקש באשר לאיתור מסמך במפתיע, בחלוף למעלה מ 30 שנה ממועד פטירת אביו המנוח, אינן נשמעות אמינות, בלשון המעטה, המבקש אינו מצרף תצהיר של אחיו באשר לנסיבות מציאת המסמך.

לשיטתו, אין בכל ה"ראיות החדשות" להן טוען המבקש כעת כדי להשפיע כהוא זה על התוצאה הסופית, שהרי כבר ביום 24/8/09 הסכים המבקש לפנות את הנכס תמורת תשלום ולכל אורך הדרך, החל במשא ומתן הישיר וכלה בהסכם הפשרה שגובש וקיבל תוקף של פסק דין, נלקחו בחשבון זכויותיו כדייר מוגן.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

הלכה היא כי מקום בו עותר בעל דין בתביעה עצמאית לביטול פסק דין, עליו לפנות במסגרת אותה תביעה בבקשה למתן צו מניעה המבוקש עד למתן פסק דין סופי בתביעה. בשלב זה יבחן בית המשפט את הבקשה באספקלריה של הלכות צווי מניעה, או הלכות עיכוב ביצוע לצורך העניין, דהיינו- סיכויי ההצלחה בתביעה והשבת המצב לקדמותו. לחלופין תיבחן הבקשה מכח סמכותו הכללית של בית המשפט לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 ולפי המבחנים הרגילים של עיכוב ביצוע.

ראו החלטתו של כב' השופט י.עמית בבר"ע (חי) 1575/07 שירותי תברואה והדברה בוסקילה בע"מ נגד המשביר לחקלאי בע"מ ( פורסם בנבו).