מוחמד תאופיק אבו ליל נ' בט-חב הראל ואח'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ס' יוסף) מיום 14.12.2011

פסק דין

המערער תבע את המשיבה 1 לתשלום תגמולי ביטוח, שלטעמו מגיעים לו לפי פוליסת ביטוח שרכש ממנה. במהלך ההתדיינות הסכימו בעלי הדין, כי בית המשפט יכריע במחלוקת לפי החומר המונח לפניו, משמע בלא שישמע ראיות. ובית המשפט אמנם עשה כן, ובערבו של יום דחה את התביעה.

על כך בא הערעור שלפניי.

לאחר עיון בשלל החומר שהונח לפניי באתי לכלל דעה, כי את הדיון יש להשיב לבית המשפט קמא, על מנת שישמע ראיות ויפסוק את הדין על פיהן. המחלוקת שנפלה בין בעלי הדין אינה משפטית גרידא, כזו שניתן היה להכריע בה על יסוד מסמכים, שמהימנותם והמשמעות שיש ליתן להם אינן שנויות במחלוקת. הדברים מקבלים משנה תוקף ככל הנוגע לתביעה נגד המשיב 2 (סוכן הביטוח), שם טוען המערער טענה עובדתית פלונית, והמשיב 2 טוען להיפוכה של טענה עובדתית (כשעמדותיהם של השניים נתמכות בתצהירים). בין שתי טענות עובדתיות סותרות שכאלה לא ניתן להכריע בלא שייחקרו שני המצהירים הללו על תצהיריהם, ובית המשפט יתרשם כפי שיתרשם ויחליט כשם שיחליט. הטענה שנטענה מפי ב"כ המשיבים, כאילו המשיב 2 לא נחקר על תצהירו ולכן יש לקבל את עמדתו, אינה עשויה לסייע, כיוון שגם המערער לא נחקר על תצהירו, ולכן יש לקבל, לכאורה, את עמדתו. שני התצהירים עומדים על מכונם, כשכל אחד מן המצהירים מצהיר הצהרה הפוכה. בשולי הדברים הללו אציין, כי העובדה כי עמדת המשיבים נתמכת (לפי טענתם) בחוות דעת של המומחים, אינה עשויה אף היא לסייע. לכל היותר יהיה בה כדי לתמוך בעמדה זו או אחרת של מי מבעלי הדין. היא לעצמה אינה עשויה להכריע במחלוקת העובדתית.

ועוד ביקש ב"כ המשיבה 1 לשכנע, כי המערער, שהיה ועודנו מיוצג בידי עורך דין, הסכים לדרך דיונית זו, ולכן אין הוא יכול לחזור בו לאחר שנפסק אשר נפסק. ועוד הוא טען, כי דרך דיונית זו שבה הלכו בעלי הדין היא בבחינת מעשה יום ביומו, ואם יתערב בית המשפט הוא עשוי לפגוע ביעילות הדיונית המושגת בדרך זו של התדיינות.

ובכן נכון הוא, כי המערער נתן את הסכמתו לדרך הדיונית המדוברת, אלא שאינני סבור, כי התנהגותו מגעת עד כדי חוסר תום לב, ושימוש לרעה בהליכי בית משפט. מכל מקום, גם אם טעה המערער והסכים לדרך דיונית זו, אין בכך כדי לפתור את הבעיה, שמקורה בהעדר כל אפשרות להכריע בין טענות עובדתיות בלא לגבות ראיות כדין. ולטענה המשלימה, לפיה זוהי דרך מקובלת, ובכן אם היא דרך מקובלת – אין משמעות הדבר כי היא דרך נכונה, ואם רצו בעלי הדין, היה בידיהם להסכים כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, שאז אין הוא צריך להכריע בין עמדות עובדתיות סותרות, כי אם לפסוק על יסוד שיקולים של פשרה.

סוף דבר הנני מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ומורה על החזרת העניין לפתחו, על מנת שיברר את המחלוקת מן הנקודה אליה הגיעו בעלי הדין ערב הסכמתם על הדרך הדיונית הנ"ל.

לפי נסיבות העניין, ומשום שהכשל נבע גם מהסכמתו של המערער, לא אעשה צו להוצאות בהליך הערעור.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ב, 02 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: