מוחמד עיזבון המנוח(המנוח) ואח' נ' שרותי בריאות כללית

פסק דין

בפניי בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

רקע כללי

המנוח אברהים מוחמד ז"ל (להלן- המנוח) נולד בתאריך 20.5.1994 עם מום קשה בלבו, שלא אפשר לו לחיות ועקב כך הוא נפטר בתאריך 29.5.1994 ,מספר ימים לאחר הלידה. הורי המנוח התובעים 2-3 (להלן- ההורים) מודים כי מיד לאחר הלידה הבינו שהמנוח סובל ממום שאינו מאפשר לו לחיות, שחל "פספוס" לשיטתם בגילוי המום במהלך מעקב ההיריון ושלא ניתן היה לעשות דבר כדי להצילו, לא במהלך ההיריון ולא לאחר מכן. לטענת ההורים, לא קישרו בין הפספוס בבדיקת ה- U.S לבין המום בלב המנוח ושהפספוס גרם למום ולפטירת המנוח. 16 שנים לאחר מכן, הגישו ההורים תביעה בעילה של "הולדה בעוולה", וטענו שעקב רשלנות הרופאים באי גילוי המום במהלך ההיריון, נשללה מהם היכולת למנוע את לידת המנוח.

הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. ביום 28.11.2012 ניתנה החלטה לפיה הבקשה מצריכה בירור יסודי ומעמיק, אשר יעשה במהלך שמיעת ראיות הצדדים ועל כן, הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות. הנתבעת הגישה על החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דין שניתן ביום 15.2.2012 (רע"א 36929-01-12) על ידי כבוד סגן הנשיא אברהם אברהם (מחוזי- נצרת), נקבע שיש מקום לברר את טענת ההתיישנות כשלב מקדמי ולא להותירה לבירור במסגרת התביעה כולה. בית המשפט המחוזי החזיר את העניין לבית משפט זה בכדי לדון בבקשה לדחיית התביעה על הסף, לאחר שתינתן לצדדים אפשרות להביא בפניו ראיות. לאחר החזרת התיק, הודיעה הנתבעת כי היא תסתמך על התצהירים שהוגשו על ידי ההורים וכי אינה מעוניינת לחקור אותם על תצהירים אלה.

טענות הצדדים בסוגיית ההתיישנות

טענות הנתבעת

1.הנתבעת טוענת, כי מיד לאחר הלידה ההורים ידעו על הנזק בגינו הם תובעים ועל ההתרשלות המהווה בסיס לתביעתם, אך לטענתם רכיב הקשר הסיבתי לא היה ידוע להם בסמוך לאחר הלידה, משום שרק בשנת 2008 ובעקבות ייעוץ משפטי שקיבלו, הם ידעו אודות עילת "ההולדה בעוולה". לטענתה, ההורים מודים בתצהירים שהוגשו לבית המשפט, שהם ידעו אודות כל יסודות עילת "ההולדה בעוולה" וזאת כ- 16 שנים לפני הגשת התביעה. די באמור בתצהירי ההורים בכדי להביא לדחיית התביעה על הסף. טענתם היחידה, שרק בשנת 2008 הבינו לראשונה את המצב המשפטי המאפשר הגשת תביעה, אינה טענה היכולה להאריך את תקופת ההתיישנות.

2.כן טוענת הנתבעת, כי התובעים לא טענו בכתב תביעתם, כי הייתה התיישנות שלא מדעת בהגשת תביעתם ו/או לא פירטו את העובדות העומדות ביסוד טענה זו. התובעים לא הניחו כל תשתית עובדתית על פיה יש להשעות את מרוץ ההתיישנות. התובעים הודו כי ידעו בזמן אמת על ההתרשלות והנזק. התובעים הודו בתגובתם ובתצהירים שצורפו לתגובה, שהם ידעו אודות רכיבי הנזק וההתרשלות, וזאת מיד לאחר הלידה. התובעים הודו כי לאחר לידת המנוח ופטירתו הוסבר להם, שהמנוח נולד עם מום קשה בלבו שלא ניתן לטפל בו. לטענתה, ביחס לרכיב ההתרשלות הודו התובעים, כי כבר לאחר לידת המנוח הם ידעו על רשלנותם הנטענת של רופאי הנתבעת, שלא אבחנו את המום הקשה בלבו של המנוח, בסריקות המערכות שערכו. בסעיף 29 לתגובת התובעים, נמצאת הודאה מפורשת של התובעים, בדבר ידיעתם אודות רכיבי הנזק וההתרשלות, כאשר נאמר שם כי "הדגש הוא על הקשר הסיבתי להבדיל מהנזק וההתרשלות בעצם הפספוס, שהיו ברורים בסמוך לאחר הלידה".

3.הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי מבחינה עובדתית, אין קשר סיבתי בין רשלנותה הנטענת של הנתבעת, לבין המום הקשה ממנו סבל המנוח ופטירתו עקב אותו המום. מדובר בפגם גנטי מולד, בבחינת גזירה משמיים. לפיכך, אין "עובדות חדשות" שנעלמו התובעים, כנטען. לטענתה, מבחינה משפטית, הקשר הסיבתי הנבחן לצורך עוולת "הולדה בעוולה", הוא הקשר בין הרשלנות הנטענת של הנתבעת, לבין עצם הלידה של הילוד והטענה היא, שלולא אותה רשלנות היו ההורים מפסיקים את ההיריון. העובדות החדשות הנטענות לא רק שאינן נכונות, הן גם לא רלוונטיות לעילת תביעה של "הולדה בעוולה" בגינה הוגשה התביעה.

4.טענה נוספת בפי הנתבעת היא, כי ידיעת התובעים אודות רכיבי הנזק וההתרשלות, מיד לאחר הלידה, טומנת, מניה וביה, ידיעה אודות רכיב הקשר הסיבתי בין השניים בהקשר של עילת הולדה בעוולה. הורים שיודעים ומבינים כי חל פספוס באבחון מום במהלך ההיריון, שאינו מאפשר לבנם לחיות, בעל כורחם יודעים, באותו זמן ממש, שנשללה מהם היכולת להפסיק את ההיריון ולמנוע את הלידה. הטענה לפיה התובעים ידעו אודות ההתרשלות והנזק, אך לא ידעו אודות הקשר הסיבתי ביניהם, הינה טענה חסרת פשר, המנוגדת להיגיון ולשכל הישר.

5.לבסוף טוענת הנתבעת, כי מתגובת התובעים עולה כי כל העובדות הרלוונטיות היו ידועות להם, אך הם לא היו ערים להלכה המשפטית המקנה להם זכות תביעה נגד הנתבעת עקב "הולדה בעוולה", והלכה זו הובאה לידיעתם בשנת 2008 ו/או בסמוך לכך עת התייעצו עם עורך הדין. לטענתה, אי ידיעת המצב המשפטי אינה בגדר "עובדה" המהווה את עילת התביעה, ועל פי ההלכה הפסוקה אין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות ולכן "התיישנות שלא מדעת"- לא הייתה כאן. לטענתה, התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם, ולא הוכיחו כי בנסיבות העניין יש תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ו/או שנעלמו מהם "עובדות המהוות את עילת התובענה", בידי התובעים התגבש "כוח תביעה" מיד לאחר מותו של המנוח בשנת 1994, לאחר שנודע להם שהמנוח נפטר בשל מום קשה בלב ו- "פספוס המום היה ידוע וברור למן הלידה". באותו שלב החל מרוץ ההתיישנות ותקופת ההתיישנות חלפה 7 שנים לאחר אותו מועד, וכ- 9 שנים לפני הגשת התביעה. לתובעים הייתה ידיעה סובייקטיבית בנוגע לכל יסודות עוולת "הולדה בעוולה", לרבות בנוגע לקשר הסיבתי. מרגע שהתובעים ידעו על המחדל הרשלני (הנטען) והנזק (לידתו של המנוח עם מום) הם בהכרח ידעו גם על הקשר הסיבתי בין השניים. לתובעים הייתה ידיעה גם על פי המבחן אובייקטיבי, שכן על פי מבחן האדם הסביר, די בעובדות שהיו ידועות לתובעים, כדי להקים גם ידיעה בכוח בנוגע לקשר הסיבתי. הרי כל אדם סביר שהיה יודע על המום הגנטי הקשה ממנו סובל המנוח, כמו גם על הנזק שיגרם עקב לידתו במומו, היה מחליט להפסיק את ההיריון. על כן, יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

טענות התובעים

6.התובעים בתגובתם מיום 3.6.2013 מתנגדים לבקשה. לטענתם, הנתונים והראיות בתיק נותרו כפי שהיו עובר להחלטה הראשונה מיום 28.11.2011. הראיות היחידות שבנמצא הן תצהירי התובעים על נספחיהם. ויתור הנתבעת על חקירת התובעים הותירה את גרסת התובעים שפורטה בתצהיריהם כאבן שאין לה הופכין. לטענתם, הנתבעת חסכה מבית המשפט את יתר העובדות המהותיות להן טענו וטוענים התובעים, בין היתר לגבי ההיסטוריה המיילדותית שלהם, שתרמה לגיבוש הלך המחשבה והידיעה אצלם שמדובר למרבה הצער במשפחה מוכת גורל, וכך לגבי הטענה שהרשלנות הנטענת מקורה במחדל ולא בפעולה פוזיטיבית וכן לגבי ההזדמנות הראשונה בה פנו לייעוץ רפואי בעניין בעקבות ייעוץ משפטי אגבי וכן לגבי ההזדמנות הראשונה בה שקלו להגיש את התביעה. לטענתם התובעים, הנתבעת לא הביאה ראיות ואף ויתרה על חקירת התובעים, על כן התובעים נהנים מחריג הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות וכפועל יוצא, דין הבקשה להידחות.

7.התובעים טוענים, כי מתצהירי התובעים ומהנספחים שצורפו לתגובה עולה ,כי עניינה של התביעה הינו "הולדה בעוולה" עקב מחדל הנתבעת באי גילוי מום לב מורכב בעובר, שגרם לפטירתו מספר ימים לאחר היוולדו. לאחר לידת המנוח ופטירתו, לתובעים הוסבר וכך הם הבינו והאמינו כי המנוח נפטר עקב המום הקשה בלבו מבלי שהייתה אפשרות להשפיע על כך כלל, וכי יש לקבל את הדבר בבחינת "גזירה משמיים". בחודש 7/1994 כחודשיים לאחר פטירת המנוח נכנסה התובעת 2 להריון שוב שהסתיים ביום 1.4.1995 בלידת תינוקת בריאה (כיום בת 18). התובעת 2 הרתה שוב וילדה בשנת 1997 תינוק פגוע עם מומים מרובים שהיה בין היתר היפוטוני ודיסמורפי שנפטר כעבור שנתיים ביום 27.2.1999. בחודש 3/1999 נכנסה התובעת 2 להריון חדש שהסתיים ביום 13.12.1999 בלידת תינוק בריא (כיום בן 13). התובעת 2 הרתה גם במהלך שנת 2004, הריון שנמשך תקופה קצרה בלבד והסתיים בהפלה בחודש 1/2005. ההיריון האחרון התחיל בחודש 4/2006 הסתיים ביום 13.1.2007 בלידת תינוק פגוע עם מומים מרובים שגם היה היפוטוני ודיסמורפי שנפטר כעבור שנתיים ביום 3.11.2008 (להלן- אחמד).

8.כן טוענים התובעים, כי הוסבר להם כי המומים מהם סובל אחמד מקורם כנראה בבעיה הגנטית שגרמה בשעתו ביום 27.2.1999 גם לפטירת תינוקם השלישי. על רקע ההתפתחויות במצבו של אחמד (מצוקה עוברית, ספסיס וטיפול רשלני) ומתוך תסכול גדול פנו התובעים בשנת 2008 לבא כוחם לצורך ייעוץ משפטי באשר לאפשרויות העומדות לפניהם. לטענתם, כבר במעמד הפגישה הראשונה במשרד בא כוחם, הועלתה בפניי התובעים האפשרות לבחון גם את שני ההריונות הקודמים שהסתיימו בפטירת התינוקות, וזאת להפתעתם הגמורה של התובעים שפנו במטרה להתייעץ רק בכל הקשור לאחמד ושנהיר היה כי עניין זה לא עלה בדעתם קודם לכן, שכן היו משוכנעים וכך האמינו, כי התינוקות נפטרו בשל פגמים גנטיים בנסיבות שלא ניתן היה לעשות דבר. התובעים הפנו את כל התיעוד שהתקבל לעיוני של מומחה רפואי, ד"ר ערן אהרון, להתייעצות. לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר ערן הוכנה והוגשה התביעה המשפטית.

9.התובעים ממשיכים וטוענים, כי התביעה נגד הנתבעת טרם התיישנה במועד הגשתה וכי בנסיבות העניין חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 (להלן- חוק ההתיישנות), התיישנות שלא מדעת המתייחסת לעובדות אחרות המהוות חלק מעילת התביעה שאינן נוגעות לנזק, בייחוד עובדות הנוגעות להתרשלות או לקשר סיבתי. סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין מורה על הפסקת מרוץ ההתיישנות בתנאים מסוימים מקום בו לא נתגלה הנזק ביום שאירע. סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל שני מבחני גילוי. מבחן גילוי סובייקטיבי ומבחן גילוי אובייקטיבי המבוסס על מבחן הסבירות. התובעים הגישו תצהירים בהם התייחסו לכל המסכת העובדתית הרלוונטית הידועה להם, תוך ציון העובדות שנודעו להם באיחור והנסיבות בעטיין עובדות אלו התגלו. הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן מטעמה והחליטה לוותר על זכותה לחקור את התובעים על תצהיריהם. קיימת גרסה עובדתית אחת שהובאה על ידי התובעים שלא נסתרה ולא נעשה ניסיון לערערה.

10.לבסוף ,טוענים התובעים ,כי רק כשפנו להתייעץ עם עורך דין בשנת 2008 או בסמוך לאחר מכן, הועלתה בפניהם לראשונה האפשרות כי המעקב הרפואי בו היו נתונים אצל הנתבעת בזמן ההיריון עם המנוח הוא שגרם, עקב מחדל הנתבעת לנזק שגרם לפטירת הילוד עקב מום קשה בלבו, כאשר עד לאותו מועד הם לא ידעו ובשל ההתפתחויות המיילדותיות הקשות ואף הטרגיות שעברו וההבנה וההכרה כי המשפחה סובלת מפגמים גנטיים, הם לא היו יכולים לדעת כי הנזק נגרם עקב המעקב הרפואי אצל הנתבעת והם סברו כי הנזק הינו תוצאה של פגם גנטי תורשתי שפגע בהם שוב ושוב. משהועלתה בפניהם האפשרות כי הנזק יכול ונגרם עקב מעקב רפואי רשלני בו היו נתונים אצל הנתבעת, הם הסכימו לפנות למומחה לצורך בירור שאלת רשלנות הנתבעת ובדיקת אפשרות הגשת תביעה. מדובר במחדל, בהחמצה ובהעדר מעשה מצד הצוות, על ידי אי גילוי המום בעובר ולא גזירת גורל או פגם תורשתי או כל מקור אחר ללא קשר לצוות הרפואי. לטענתם, כאשר היה בידי התובעים הסבר ברור והגיוני אחר למקור הנזק כשהכוונה הייתה לפגם הגנטי שחזר ופגע במשפחתם שוב ושוב והביא להולדת עוברים הנושאים מומים קשים שנפטרו זמן קצר לאחר לידתם, הרי שהתובעים לא ידעו ולא יכולים היו לדעת ,כי אותו נזק נגרם דווקא עקב מחדל רפואי מצד הנתבעת, מאחר ולתובעים היה הסבר מוחשי, ידוע והגיוני אחר שהוא הגורם הגנטי ממנו נכוו שוב ושוב ועל כן אין זה סביר לצפות או לדרוש מהם כי יפצחו במסע של חקירה או בירור למקור אחר הנזק. התובעים הדיוטות לא ראו ולא יכולים היו לראות את קשר "הגרימה" בין ההחמצה בבדיקת ה- U.S לבין המום בלב העובר. הציפייה מהתובעים כי היה עליהם להניח ולסבור כי המום הקשה בלב המנוח היה נמנע אלמלא מחדל הנתבעת שלא גילתה את המום, הינה בלתי סבירה בעליל. כמו כן, יהיה זה בלתי סביר לצפות מהתובעים, בטרם התייעצו עם עורך דין, לגלות בקיאות בדוקטרינת "הולדה בעוולה". יש לראות את התובעים כמי שנעלמו מעיניהם העובדות המהוות את עילת התביעה ומשכך יש למנות את מרוץ ההתיישנות ממועד ידיעתם על הקשר בין נזקיהם למחדל הנתבעת במהלך ההיריון עת פנו לעורך דין לצורך ייעוץ בשנת 2008. על כן, יש לדחות את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף תוך חיוב בהוצאות.

תשובת הנתבעת לטענות התובעים

11.לטענת הנתבעת, התובעים הודו בתצהיריהם, כי מיד לאחר הלידה הם ידעו ולמצער חשדו בקיום רכיב ההתרשלות וידעו, לכל הדעות, אודות רכיב הנזק, המתבטא בעצם לידת המנוח ללא סיכוי הישרדות. טענת התובעים היחידה, שהם לא ידעו אודות רכיב "הקשר הסיבתי" שבין הרשלנות לנזק. לטענת הנתבעת, לטענה זו אין בסיס עובדתי ו/או משפטי. מהות הטענה של התובעים נוגעת לידיעה משפטית אודות קיום עילה של הולדה בעוולה. הטענה כי רק לאחר שנועצו עם עו"ד בשנת 2008 הבינו שיש ביכולתם להגיש תביעה בגין עצם לידת המנוח, אינה יכולה לסייע לתובעים, במישור המשפטי, להימלט מדחיית התביעה מחמת התיישנות. המועד בו פנו התובעים לבא כוחם, הייעוץ אותו קיבלו מבא כוחם, או מועד ידיעתם אודות קיום עילה המקנה להם יכולת לתבוע, אינם רלבנטיים לסוגיית ההתיישנות ואין בהם כדי להשעות את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. די בחשד סובייקטיבי או אובייקטיבי מצד הניזוק ביחס לרכיבי העילה, כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות.