מוחמד הייב(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

רקע

1.העותר (יליד 1954) נושא עונש של מאסר עולם בגין הרשעתו ברצח כפול. בשנת 2000 נקצב עונשו והועמד על 27 שנות מאסר. מניין ימי המאסר מתחיל ביום 23.8.1989. משמלאו שני שלישים לתקופת המאסר הקצוב דחתה ועדת שחרורים מיוחדת את בקשתו להשתחרר על תנאי. לאחר זמן ביקש העותר לקיים דיון נוסף בעניינו, ובקשתו נדחתה. מכאן עתירתו שלפנינו.

השתלשלות ההליכים עד כה

2.בטרם נידרש לעתירה נפרוש תחילה את האירועים הרלוונטיים לנו, והחלטות ועדות השחרורים שניתנו בבקשותיו של העותר.

3.ביום 26.9.2007 מלאו שני שלישים לתקופת המאסר הקצובה של העותר. הוא ביקש להשתחרר על תנאי, אך הדיונים בעניינו נדחו פעם אחר פעם על מנת שתושלם הכנתן של תכניות טיפוליות ושיקומיות. לבסוף, ביום 25.9.2011, נתקיים דיון לגופה של בקשה להשתחרר על תנאי, וועדת שחרורים מיוחדת דחתה אותה. בעשותה כן קבעה הועדה, כי התנהגותו של העותר בבית הכלא היתה שלילית. נתקבל דו"ח כי הוא מאיים על אישתו וחמיו, והמשטרה מדווחת כי בין המשפחות היריבות לא נכרתה סולחה, משמע סכסוך הדמים בעינו עומד. הועדה דאז המשיכה וציינה, כי העותר לא הפנים את חומרת העבירה בה הורשע, ולא חל בו שינוי בולט וממשי בהבנת חומרת מעשיו ומוכנותו להשתלב בחברה. על כך היא הוסיפה, כי העותר טרם סיים מסלול טיפולי ושיקומי, וככזה הוא עשוי לסכן את סביבתו אם ישוחרר על תנאי, על רקע סכסוך הדמים שבין המשפחות.

4.העותר קבל על החלטה זו לפני בית משפט זה, ועתירתו נדחתה מתוך הסכמה, כי העותר יוכל לשוב לועדת השחרורים בבקשה לדיון חוזר בחלוף שישה חדשים. משחלפה תקופה זו שב העותר ופנה לועדת השחרורים המיוחדת, וזו דנה בעניינו ודחתה, כאמור, את בקשתו להשתחרר על תנאי. על החלטה זו הוא מלין בעתירה הנוכחית.

ההחלטה מושא העתירה הנוכחית

5.כשהיא נשענת על דו"ח חסוי של המשטרה, ממנו עולה כי שחרורו של העותר בעת הזו "עלול לסכן באופן ממשי את בטחונו ושלומו של הציבור, בכך ששחרורו יהווה התרסה כנגד משפחת הקורבן ויגרום להתססה ולהתלהמות בקירבם דבר שעלול להביא לכדי שפיכת דמים נוספת", קבעה ועדת השחרורים את הסכנה שבשחרורו של העותר, על רקע סכסוך הדמים בין המשפחות, שעד היום לא נסתיים בסולחה, ואך עניין של זמן הוא מתי תבוא הנקמה.

6.נוסף על כך תיארה ועדת השחרורים את שנאמר בדו"ח הסוציאלי, וממנו היא לא יכולה היתה ללמוד, כפי שביקשה הסניגורית לשכנע, כי יש בו המלצה לשחרורו של העותר. היא מציינת, כי "בין השיטין ניתן להבין שלא "חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה" ". הועדה לא יכולה היתה להשתכנע, כי דברי החרטה של העותר אינם בבחינת מס שפתיים לשם השחרור. היא מוסיפה ומציינת, כי ספק בעיניה אם העובדים הסוציאליים היו מודעים לעמדת המשטרה ביחס לשחרורו של העותר. היא מוסיפה עוד, כי על העותר "להעמיק יותר את ההפנמה ובסבב נוסף של טיפול שיעבור, לנקוט ביתר רצון ודבקות".

העתירה הנוכחית

7.בעתירתו מבקש העותר לשכנענו, כי החלטת ועדת השחרורים המיוחדת לוקה בחוסר סבירות קיצוני. הוא מבקש להישען על האמור בדו"ח הסוציאלי, המתאר את המסגרות הטיפוליות בהן הוא נטל חלק, בכללן קורסים שנועדו להכנתו לקראת השחרור. הוא מביא מדברי השבח שמרעיף עליו הדו"ח הסוציאלי, ובתוך כך את העובדה, כי העותר מביע חרטה על מעשה הפשע שעשה, ועל הנזק שגרם למשפחת הקרבנות ולמשפחתו. בעתירתו הוא קובל על ועדת השחרורים, שלא נתנה משקל לדברים אלה, והבינה אותם כדברים שנאמרו על רקע בקשתו להשתחרר. נוסף על כך מצאו אותו העובדים הסוציאלים מתאים להכנת תכנית רש"א, וזו אכן הוכנה, ועל-פיה הוא עתיד לשהות, עם שחרורו, תקופה ארוכה בהוסטל, שם ימשיך בקבלת טיפול, שיכין אותו לקראת שובו לחברת בני חורין. הוא קובל על כך שהועדה לא נתנה משקל הולם לדברים שמביעה רש"א לזכותו, על תפקודו התקין בבית הכלא ועוד כיו"ב.

8.ועוד יוצא העותר, בעתירתו, כנגד קביעתה של הועדה אודות מסוכנותו, מסוכנות הנגזרת מקיומו של סכסוך דמים בין המשפחות היריבות. הוא טוען, כי לאחר הרצח עזבה משפחתו את כפר מגוריה, ובנתה אותו במקום אחר. הוא מפנה לכך, שמי שהואשם ברצח בנו (ולבסוף הורשע בגרימת מוות ברשלנות), בא לבקרו בבית הכלא ולחץ את ידו, ללמדך על הפיוס בין הניצים. מכאן טרוניתו על השערתה של הועדה, כי בשל העדרה של סולחה צפויה המשפחה היריבה לנקום את דם יקיריה.

9.ועוד קובל העותר על כך, שועדת השחרורים לא הביאה בחשבון שיקוליה את העובדה, כי מי שרצח את גיסו ודקר את אחותו שוחרר על תנאי, אף שלא נחתמה סולחה ביחס לאותו סכסוך עצמו (הרצח הכפול שביצע העותר נעשה לאחר רצח הגיס ופציעת האחות).

ובכן טענה זו שטוען עתה העותר לפנינו, לא נטענה בפני ועדת השחרורים המיוחדת, ולכן לא ניתנה בידיה הזדמנות ליתן את דעתה לטענה. משכך, אף אנו לא נוכל להידרש לטענה, לא כל שכן כאשר אין בידינו כל חומר הנוגע לאותו אסיר. יתר על כן, אפילו אסיר זה אכן שוחרר על-תנאי, אפשר והנתונים השונים הצריכים לעניין שחרורו שונים היו מאלו הנוגעים לעותר שלפנינו, להוציא סוגיית הסולחה, שהרי לא סוגיה זו לבדה הוליכה את ועדת השחרורים לדחיית בקשתו של העותר שלפנינו.

תגובת המשיבה

10.המשיבה מבקשת, בתורה, לדחות את העתירה, משאין היא רואה כל ליקוי בהחלטת הועדה. לטעמה – חרף האמור בדו"ח הסוציאלי, שחרורו של העותר עשוי לסכן את שלום הציבור, בשל סכסוך הדמים בין המשפחות היריבות, כפי שקבעה הועדה. היא מוסיפה עוד, כי לא חל בעותר שינוי בולט וממשי, כמצוות החוק, ומכאן שאין לשחררו. היא מוסיפה עוד וטוענת, כי חופשותיו של העותר הוקפאו, בהסתמך על מידע מודיעיני, המצביע על סכסוך בין העותר לאסיר אחר, וכוונת העותר לפגוע בו.

דיון

11.על אסיר עולם שתקופת מאסרו נקצבה, המבקש להשתחרר על-תנאי אחר שנשא שני שלישים מן התקופה הקצובה, לשכנע כי הוא ראוי לשחרור המוקדם, וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור (ס' 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 – "החוק", והמבחנים הקבועים בסעיף 9 לחוק; ראו לדוגמה: רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2006)). נוסף לכך על ועדת השחרורים המיוחדת לשקול (להבדיל משאר אסירים) "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה" (ס' 10(ב) לחוק).