מוחמד אלשאער(המנוח) ואח' נ' משרד הביטחון

החלטה

התביעה והבקשה :

1.לפניי בקשת המדינה (הנתבעת), לחייב את המשיבים (התובעים) בהפקדת ערובה להוצאות, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

בכתב התביעה, שהוגש בתיק זה, עותרים המשיבים לחיוב המבקשת בפיצויים בגין אירוע מיום 27.12.08, בעת מבצע "עופרת יצוקה", במסגרתו, על פי הנטען, הופצץ ע"י מטוסי קרב של חיל האוויר של צה"ל, בנין תחנת משטרת רפיח של הרשות הפלסטינית, הנמצאת במרכז העיר רפיח, אשר הביאה, על פי הנטען, להריגתם ולפציעתם של מספר אנשים שהיו בתחנה ובקרבתה, וביניהם המשיבים.

2.בכתב הגנתה מכחישה המבקשת את הנזקים הנטענים וכן קיום קשר סיבתי בינם לבין פעולותיה. מעבר לכך טוענת היא, כי גם אם יידחו טענות אלה, הרי, מכל מקום, מדובר בפעולה שנעשתה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כי מדובר במעשה מדינה וכי על פי הדין הבינלאומי הנוהג, אין מדינה נושאת באחריות לנזקי הצד שנלחם נגדה ולכן, לשיטתה, יש לדחות את התביעה על הסף.

בנוסף טוענת היא, כי סיכויי ההגנה מעולים, לא רק מאחר שמדובר בפעולת מלחמה, אלא גם לאור אופי הקרבות, לאור אזהרות שניתנו לתושבים, על פי הנטען, עובר לכניסת הכוחות ולפעולתם ולאור התנהלות האויב בהקשר לאוכלוסיה האזרחית. כן טוענת היא, כי לא נמנע שהמשיבים או חלקם נפגעו כתוצאה מפעולות המחבלים באזור ולא כתוצאה מפעולות צה"ל.

מוסיפה המבקשת וטוענת, כי סוגית החיוב בערובה בתביעות כגון אלה נדונה בפסיקה פעמים רבות וכי בתי המשפט נוהגים לחייב תובעים שאינם תושבי מדינת ישראל בערובה להוצאות הנתבעת. המבקשת מפנה לפסקי דין התומכים בטענתה, ובכללם – פסק דין שניתן רק לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון ברע"א 7160/11 אלדאים נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.11), שם אישר ביהמ"ש העליון את החלטת בימ"ש קמא, אשר לא קבעה חיוב גלובלי, שיחול על כל התובעים, אלא חייבה כל אחת מקבוצות התובעים בערובה בסך 20,000 ₪.

עוד טועת המבקשת, כי מדובר, על פני הדברים, בתביעה על סך מיליוני שקלים, שניהולה מכביד והוצאות ניהולה רבות, בין היתר לאור מציאות הלחימה בשטח והקושי לברר את העובדות ולאתר חומר ראיות בנוגע לכל אחד ואחד מהמשיבים והיא עותרת לקביעת ערובה בסכום ריאלי, תוך שהיא מציינת, כי מגמת הפסיקה הינה להעמיד את הערובה על סכום של 20,000 ש"ח.

כן נטען, כי די בהיות המשיבים תושבי חוץ – תושבי עזה, הנמצאת מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ובכך שאין בידם להצביע על נכסים בתחומי מדינת ישראל, מהם תוכל המבקשת להיפרע הוצאותיה במקרה שהתובענה תידחה, כדי לחייבם בהפקדת ערובה, מה גם שאין כיום אפשרות של אכיפת פסקי דין, או גביית הוצאות בשטחי עזה.

טענות המשיבים :

3.המשיבים טוענים, כי יבקשו לדון, ראשית כל, באחריות המדינה לנזק ולאירוע ורק בשלב מאוחר יותר, בשלב השני, תידון שאל גובה הנזקים וכי בפיצול זה יש כדי לצמצם את ההוצאות ולהשליך על ההחלטה בבקשה זו.

לטענתם, הבקשה הוגשה משיקולים זרים ותוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, טענותיה סתמיות ובלתי מבוססות והיא מכוונת לחסום את דרכם לבירור תביעה זו. נטען, כי המבקשת נוהגת להגיש בקשות דומות בכל התביעות מסוג זה, באופן שיטתי וללא הבחנה או הצדקה, בידעה כי קבלת הבקשה תביא, בהכרח, לדחיית התביעה.

כן טוענים המשיבים, כי סיכויי התביעה "גבוהים או וודאיים, כי הירי בוצע ללא סיבה מוצדקת, כי צה"ל פועל ללא שיקול דעת, תוך מדיניות של "אצבע קלה על ההדק" וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך שהם מפנים לפסקי דין בהם נדחו בקשות המדינה להפקדת ערובה, גם בתביעות כגון אלה ועל גובה הערובות שנקבעו במקרים אחרים.

לטענתם, הבקשה הוגשה ביחד עם הגשת כתב ההגנה, ללא שהמבקשת בחנה, כראוי את נסיבות המקרה והם מצביעים על טענות עובדתיות חלופיות שטוענת המבקשת בכתב הגנתה.

דיון ומסקנה :

4.בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, אינה קובעת את הקריטריונים על פיהם יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו ואלה נקבעו בפסיקה, אשר קבעה מספר כללים, המדריכים את ביהמ"ש בשיקוליו.

בראש ובראשונה יש ליתן דגש לזכות הגישה לערכאות, אשר נאמר עליה, כי היא "זכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה" - רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 29.

אולם, גם זכות זו, עם כל חשיבותה, איננה עומדת בבדידותה. אחיות לה זכויות אחרות, בין זכויות יסוד ובין זכויות פחותות מהן במעלה, ועל ביהמ"ש לאזן בין כל הזכויות הקיימות במרחבה של התובענה ובמסגרת הפרמטרים שעל ביהמ"ש לבחון, הן לעניין עצם הטלת הערובה, והן לעניין גובהה, קיימות גם נסיבות האירוע וסיכויי התביעה על פי כתבי הטענות.

5.סבורתני שעל ביהמ"ש ליתן משקל גם לעובדה שהמדינה היא הנתבעת, על כל המשתמע מכך, אולם אין זה שיקול מכריע, אלא שיקול אחד בכלל יתר השיקולים. לענין בחינת בקשה כזו נאמר: "יש, איפוא, לבחון כל מקרה, על פי עובדותיו הספציפיות, תוך עריכת איזון נכון בין זכותו של התובע לפנות לערכאות, ובין זכותו של הנתבע להיפרע הוצאותיו, במקרה של דחיית התביעה" - בר"ע (חיפה) 1191/04 - מדינת ישראל-משרד הבטחון נ' אבו עמרה עלי עבדאללה . תק-מח 2004(1), 7988, עמ' 7990, וראו גם: בש"א (חיפה) 9404/04 - מדינת ישראל-משרד הביטחון נ' נג'יב סופי . תק-מח 2005(3), 1382.

ברע"א 2146/04 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים . פ"ד נח(5), 865, עמ' 868-869, סיכם ביהמ"ש העליון, מפי כבוד השופט גרוניס, את השיקולים אשר על ביהמ"ש לשקול במקרים כגון זה אשר בפניי וכך אמר: