מוחין נ' קיץ פרסומאים בע"מ ח.פ.51-396919-6 ואח'

פסק דין

בפני תביעה להשבת סך של 3,512 ₪ אשר שילמה התובעת במסגרת הסכם עם הנתבעת 1 ולתשלום פיצוי בסך 500 ₪ נוספים.

תמצית טענות הצדדים

במהלך דצמבר 2008, בעקבות מודעת "דרושים" בה נתקלה התובעת בעת גלישה באינטרנט, פנתה התובעת לנתבעת 1 וזומנה לפגישה. ביום 18.12.08 נתקיימה פגישה זו במשרדי הנתבעת 1, כאשר את הנתבעת 1 ייצג בחור בשם אלי (להלן: "אלי").

לטענת התובעת, במהלך אותה פגישה הביט אלי בתמונות התובעת אשר הביאה עימה, בקש ממנה לקרוא קטע קצר ובעקבות זאת מסר לה שנמצאה מתאימה להיות דוגמנית ולהשתתף בפרסומות. עוד מסר לה אלי, לטענתה, כי עליה לשלם דמי מנוי בסך 3,512 ₪ לשנה וכי תזומן למבחני במה (אודישנים) אשר במהרה יביאו להכנסות העולים על הסכום המשולם. באותו מעמד חתמה התובעת על הסכם בכתב (להלן: "ההסכם") ושילמה סך של 3,512 ₪. בעקבות זאת, זומנה התובעת לצילומים ותמונותיה פורסמו באתר האינטרנט של הנתבעת 1. למעט פרסום תמונות זה באתר האינטרנט, לא התקשר אל התובעת איש ולא נמסרה לה כל הזמנה למבחן בד או למבחן אחר בקשר עם הנתבעת 1. בשלב זה, במהלך פברואר 2009, בקשה התובעת לבטל את ההסכם עם הנתבעת 1 אך הנתבעים סירבו ולפיכך הוגשה התביעה. לפי הנטען בכתב התביעה, יש לחייב את הנתבעת 1 בכספים הנתבעים וגם את הנתבע 2 עצמו אישית, בהיותו הבעלים של הנתבעת 1.

הנתבעים מודים בעצם ההתקשרות של הנתבעת 1 עם התובעת וטוענים כי תנאי ההתקשרות פורטו בהסכם מיום 18.12.08, אשר צורף לכתב התביעה.

ראשית לכל, טוענים הנתבעים, יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבע 2 באשר אין כל עילה לחיובו האישי בדבר.

שנית, לגופן של טענות, טוענים הנתבעים כי הנתבעת 1 נוטלת חלק פעיל בהפקות טלביזיה שונות ובאמצעות לקוחות שגויסו על ידה. בעקבות פניית התובעת לנתבעת 1, נערך לה מבחן במה ונבחנו שורה של נתונים רלוונטיים. על בסיס בחינה זו הסכימה הנתבעת 1 לייצג את התובעת לתקופת ניסיון ובעקבות הסכמה זו נחתם ההסכם והתובעת זומנה לסדרת צילומים. הנתבעים מדגישים כי מעולם לא הובטח לתובעת שאכן תיקרא להפקה כלשהי ומעולם לא הובטח לה שתזומן למבחני במה בעקבות ההסכם. לטענת הנתבעים, כל שהובטח לתובעת הוא שירות שעניינו שיווקה בקרב גורמי מדיה שונים, תוך ניסיון ללהקה להפקות שונות וכך – נעשה. הנתבעים מודים שאכן התובעת לא התקבלה לאף הפקה מאז נכרת ההסכם אולם שבים ומדגישים שלא התחייבו לכך.

במהלך הדיון אשר התקיים בפני העידה התובעת. בעדותה, תיארה התובעת את חילופי הדברים בינה לבין אלי, נציג הנתבעת 1, בעת הפגישה ולקראת חתימת ההסכם. כך העידה התובעת:

"בחודש דצמבר חיפשתי עבודה. הייתי מובטלת משהו כמו שבועיים שלושה. ראיתי מודעת דרושים באינטרנט. אין לי עותק מההודעה. מאחר והיה כתוב דרושים, התעניינתי. חיפשתי רק דרושים, עניין אותי עבודה. ... הוא אמר שאני מאוד מוכשרת, שמתאים לי להשתתף בפרסומות, בסדרות, בכל מיני כאלה. אז אמר שיש לי מזל, שבאתי ביום הזה כי זה יום אחרון והראה לי את כל התיקים שהם לקחו אנשים חדשים. הוא אמר שעכשיו זה מסתיים ואם אני רוצה, היום זה הזדמנות שלי ואני אהיה אחד מהם ושישווקו אותי. ...נתן לי הסכם הזמנה ואמר שכל מה שדיברנו רשום בהסכם, כל הסכומים, שזה 20% ויש לי בעיה לקרוא בעברית מהר. אמרתי בסדר, הייתי ממש שמחה, חתמתי. ...אחרי שצילמו אותי ביום ראשון, התקשרתי לאלי ואמרתי שאני לא מרוצה מהתמונות אבל אמר שישווקו אותי גם ככה. אז כולם נעלמו לי."

הרושם הברור מעדותה של התובעת היה של דיווח כן והוגן של חילופי הדברים עם אותו אלי, נציג הנתבעת.

הנתבעים לא זימנו את אלי לעדות ואף לא כל אחד אחר אשר היו קשור במישרין להתקשרות עם התובעת. הנתבע 2 התייצב לדיון בשם הנתבעים והסביר בטיעוניו את צורת הפעילות של הנתבעת 1.

דיון

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע את חובתם האלמנטארית של צדדים לחוזה לנהוג בתום לב בעת ניהול המשא ומתן לכריתתו. סעיף 15 לחוק החוזים קובע את זכותו של "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו" לבטל את החוזה. עוד נקבע בסעיף 15 לחוק החוזים, כי הטעיה הינה לרבות "אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") אוסר אף הוא הטעייה של צרכנים אך מוסיף ומפרט בסעיף 2 (א) עניינים שיש לראותם כעניינים מהותיים בעסקה. עניינים אלו כוללים, בין היתר, את מהות השירות, את התועלת ואת הסיכונים הכרוכים בשירות. אי גילוי פרטים המפורטים בחוק הגנת הצרכן, עשוי להקים לצרכן את עילת ההטעיה לפי חוק החוזים.

מהעובדות אשר התבררו בפני, מלכתחילה נוצר הקשר בין התובעת לנתבעים על יסוד מודעת "דרושים". מודעה שכזו, מעצם כותרתה, נראית כמזמינה מחפשי עבודה אך לא זו תכליתה האמיתית. תכליתה האמיתית איננה לספק "עובדים" לנתבעים אלא לספק לה לקוחות. אף הנתבע 2, בעדותו, הודה באופן בו מפרסמים הנתבעים את פעילותם:

"אנחנו מפרסמים בבאנרים, באתרי אינטרנט, אנחנו בכלל לא יודעים באיזה אתרים זה מפורסם מהסיבה שאנחנו משלמים על כל פניה ולכן אין לנו שליטה על פרסום במקום כזה או אחר"

זו אם כן, שיטת עבודתם של הנתבעים. פרסום מודעות כנגד תשלום עבור כל אדם אשר פונה לנתבעים כתוצאה מהפנייה. האינטרס הברור של הנתבעים הינו איפה, הוצאת כספים מכל הפונה אליהם על בסיס המודעות, שאחרת ישלמו לשווא עבור הפרסום. על מידת המוטיבציה של הנתבעים גם למצוא "התאמה" בכישורי הפונה אליהם להפקות שונות, אין צורך להכביר במילים. במילים אחרות איפה, יש פער בסיסי בין ציפיות הצדדים כבר בעת יצירת הקשר הראשוני. בעוד הלקוח הפוטנציאלי סבור שהוא פונה למקום המחפש עובדים בפועל הוא פונה למקום המחפש לקוחות. הנה איפה דוגמא מובהקת לחוסר תום לב המתחיל עוד בשלב הטרום חוזי.

שיטה זו של פיתוי הפונים נמשכת במלוא עוזה בעת הפגישה עצמה. פגישה שכאמור, באם לא תסתיים ביצירת הכנסה לנתבעים הרי שתגרום להם הפסד כספי בשל התשלום עבור הפרסום. הנתבעים מפנים לסעיפי ההסכם במסגרתו נאמר שכל התחייבותם הינה צילום ופרסום התמונות. הא ותו לא. מאידך, הנתבעים מתעלמים לחלוטין משטף המידע הנמסר עד ועובר לחתימת ההסכם. בפועל, כפי שהעידה התובעת, הנתבעים מסתירים מלקוחותיהם את הסיכון הטמון בהתקשרות. הנתבעים אינם מספרים לתובעת שאפשר ועבור השקעת אלפי השקלים לא יפנה אליה איש. לעולם. הנתבעים יוצרים אצל התובעת רושם של כישרון חבוי אשר אם רק ייחשף יביא לשטף של הכנסות. הנתבעים אינם מגלים לתובעת ולו ברמז, שאפשר וההתקשרות תתמצה בפרסום תמונות שאחריו – מאומה. התנהגות שכזו איננה מתיישבת עם חובת הגילוי לפי הפירוט בחוק הגנת הצרכן ומגלמת הטעייה ברורה לפי חוק החוזים.

הנתבע 2 טען בעדותו שלא ניתן להתעלם מאותם מקרים בהם אכן השיאה ההתקשרות עם הנתבעת 1 הכנסות ללקוחותיה. כמה מקרים שכאלו יש בפועל? מהו אחוז הפונים שהרוויחו מההתקשרות עם הנתבעת 1 מכלל לקוחותיה? – לכך לא טרח הנתבע 2 להתייחס.