מוח'תאר נ' אלימלך ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף (תקיפה).

הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש לפסוק לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט וזאת על סמך טיעונים בע"פ ובכתב שנערכו במעמד הישיבה ביום 2.4.12.

לאור סיום התיק בדרך האמורה ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה.

מדובר באירוע שהתרחש בתאריך 23.12.02.

התובע מפרט בתצהירו את מסכת האירועים שבמהלכם נעצר על לא עוול בכפו, נאזק ונחבל תוך כדי הימצאות בתחנת משטרה בעכו, כאשר במקום נוכחים שוטרים נוספים.

הנתבע מס' 1, אשר שימש כראש צוות בילוש, הורשע בפס"ד פלילי חלוט מרשיע בבית משפט השלום בעכו וערעור שהוגש בעניין זה לביהמ"ש המחוזי בחיפה על ידו נדחה.

ישנה חשיבות רבה לאירוע שבו הוא הורשע. מדובר בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. בעבירה שכזו ישנו וגלום אלמנט הכוונה לגרום לחבלה (היסוד הנפשי).

המשמעות היא שחל כאן סעיף 42 א' לפקודת הראיות ולא הוגשו ראיות לסתור מכוח סעיף 42 ג' לפקודת הראיות.

התובע טוען, כי הן הנתבע 1 שתקף אותו והן הנתבעת 2 (מדינת ישראל – משטרת ישראל) צריכות לפצותו בגין נזקי הגוף אשר אונו לו. משהוברר, כי הנתבע 1 אכן תקף את התובע והורשע בפס"ד פלילי חלוט, דין התביעה כנגדו להתקבל.

הנתבעת 2 טענה היא כי אין לקבל את התביעה כנגדה בגין מעשיו של הנתבע 1 ואתייחס לסוגיית אחריותה בהמשך.

התובע צירף לתצהירו מסמך אחד ויחיד מבית החולים נהריה שבו ישנה התייחסות לכך, כי עבר שבר בצלע שמינית ושפשוף ביד שמאל. לטענת התובע בתצהירו וגם ככל העולה מתוך ההליך הפלילי היו מסמכים רפואיים נוספים והוא היה באי כושר של חודש לפחות. דא עקא, כי התובע לא צירף כל מסמך רפואי המעיד על טיפולים רפואיים נוספים שעשה וגם לא צירף כל מסמך המלמד על הכנסותיו ככל שהדבר נטען בנוגע להפסדי הכנסה כאלו או אחרים (עובר לאירוע התקיפה היה התובע נגר על פי הצהרתו).

האמור בתצהירו של התובע בסעיף 34 אני מצטט: "הנני להצהיר כי עובר לאירוע התאונה כושר השתכרותי היה מלא ואני הייתי משתכר בממוצע לחודש 46,000 ₪, כמו כן, ככל הזכור לי היו בידיי חופשות מחלה של למעלה מ-45 ימים" טעוני הוכחה. בסיכומיו בע"פ ציין ב"כ התובע, כי יש ללמוד מאופייה של הפגיעה של שבר בצלע שמינית, אשר לא ניתן לעשות דבר ככל הנוגע לגיבוס המקום ולצורך במנוחה, כי מדובר בחופשת מחלה או במנוחה למשך מספר חודשים.

טיעון זה לא עולה לטענת הנתבע מס' 1 בקנה אחד עם עדותו של הכירורג שטיפל בתובע ואשר הוזמן לעדות במסגרת ההליך הפלילי, ד"ר מילשטיין, אשר קבע, כי מדובר בשבר קטן בצלע ללא תזוזה וכי המנוחה היא למשך שבוע ימים.

גם בעניין ההמטומה ביד או הדם בידו של התובע, לא ניתן להתרשם, כי מדובר בפציעה משמעותית שהצריכה תקופת אי כושר.

התוצאה איפוא שכאשר ביהמ"ש בא לפסוק את נזקי הגוף לתובע עומד לנגד עיניו של ביהמ"ש, מסמך רפואי אחד ויחיד מיום האירוע, המצביע על שבר בצלע מס' שמונה ושפשוף.

ב"כ התובע בסיכומיו טען, כי תיק זה מחייב פיצוי עונשי והפנה בעניין זה לפסיקה. לטענתו, ההליכים הפליליים שהתרחשו בתיק, מצביעים על כך שהייתה כאן כוונת זדון שצריכה לזכות את התובע בפיצוי. עוד טען ב"כ התובע, כי התרחשות האירוע בתחנת משטרה, כאשר התובע נמצא במשמורת חוקית, וכאשר שוטרים נוספים נמצאים במקום, מצביע על כך כי יש לחייב את המדינה בנוסף לחיובו של הנתבע מס' 1.

אני מפנה לציטוט מסיכומיו בעמ' 9: "אני טוען שחבותה של המדינה באה מכוח העובדה שהאירוע מתרחש תחת משמורת חוקית, כאשר נוכחים אנשי משטרה במקום. הרי לא יעלה על הדעת שבתוך חדרי המשטרה אין שוטרים נוספים. השאלה הנשאלת היא אם הדבר נעשה בתוך חדר החקירות במשטרה כאשר שוטרים אחרים נמצאים והדבר נמשך תקופת זמן מסוימת, האם לא ניתן לבוא מכוח הסעיף הזה ולהגיד שהמשטרה התירה את התקיפה הזו?".

ב"כ הנתבעת 2 בסיכומיה בכתב טענה, כי בנסיבות העניין אין כל מקום להטיל פיצויים עונשיים על המדינה וכי אם יסבור ביהמ"ש כי יש להטיל אחריות על המדינה, יש להטיל אחריות מופחתת על המדינה ואת עיקר האחריות לייחס לנתבע 1, אשר למעשה הוכח, כי תקף את התובע ובוודאי שהדבר לא נעשה בהסכמתה או בהרשאתה של המדינה הגם, ששימשה כמעבידתו או שולחתו.

המדינה טענה, כי בכל מקרה בנסיבות העניין אין שום הצדקה להטיל עליה פיצוי עונשי בגין מעשיו של הנתבע מס' 1.