מוהרה נ' באמצעות מנהל מקרקעי ישראל

החלטה

זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני ולפיו יעוכב ביצוע צו לסילוק יד ופינוי שהוצא על ידי המשיבה נגד המבקש ביום 3.2.13 וזאת על פי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981 (להלן "צו הסילוק", "חוק סילוק פולשים").

צו הסילוק ניתן ביחס למקרקעין הידועים כחלקה 10 בגוש 15630 באדמות כפר מג'אר – חלקה בשטח של כ- 18,000 מ"ר הרשומה בבעלות המשיבה (להלן "המקרקעין").

על פי טענת המשיבה, צו הסילוק חל על נטיעה וגידור חדשים שנעשו במקרקעין.

המבקש טוען בבקשתו כי צו הסילוק ניתן בחוסר סמכות ושלא כדין או בטעות. לטענתו, המדובר באדמת וואקף/הקדש מוסלמי אשר נרשמה ככזו בשנת 1946. ביום 25.7.1973 הוחלט על ידי בית הדין השרעי בנצרת בתיק 125/73 למנות את המבקש ואנשים נוספים כמתואלי (נאמן) על אדמות הוואקף המוסלמי בכפר מג'אר, לרבות על המקרקעין, וכך גם הוחלט על די בית הדין השרעי בהחלטה מיום 2.2.12 בתיק 1271/11 ועל ידי בית הדין השרעי לערעורים בהחלטה מיום 14.3.12 בתיק 87/12. על כן, המבקש איננו נחשב כפולש או כמשתמש שלא כדין במקרקעין והוא מחזיק בהם בתוקף תפקידו כנאמן.

לטענת המבקש, צו הסילוק עומד בסתירה להרשאה שניתנה לו בצו שיפוטי על ידי בית הדין השרעי ועל כן וככל שהמשיבה מבקשת לפעול בניגוד לצו השיפוטי, עליה לפנות בעניין לבג"צ, שהוא הערכאה המוסמכת להתערב או לשנות או לבטל את החלטות בית הדין השרעי לערעורים.

המבקש מוסיף וטוען כי רישום הבעלות על שם המשיבה, כפי שהדבר מופיע בנסח הרישום, הינו מוטעה ונעשה בחוסר תום לב ושלא בתמורה, על ידי העברה שנעשתה במחטף ושלא בידיעת המעוניינים בדבר ומבלי שניתנה להם הזכות להגיב ולהתגונן.

המבקש מפרט בבקשתו את השתלשלות ההיסטורית של ההחזקה במקרקעין: לטענתו, השיח' אבראהים עלי אבו נימר (להלן "שיח' אבראהים"), אשר שימש כאימאם בכפר מג'אר, החזיק במקרקעין, נטע בהם ועיבד אותם החל משנת 1920 ובמשך למעלה מ- 50 שנה, באופן שהקנה לו זכות בעלות, חזקה ושימוש במקרקעין. זכויות אלה עברו בירושה לעזבונו של שיח' אבראהים ועודן שרירות וקיימות. המבקש הינו בר רשות במקרקעין - רשות שניתנה לו על ידי עזבון שיח' אבראהים ועל ידי בניו. שיח' אבראהים נהג לחלק את פירות המקרקעין בין עניי הכפר וכך נוצר במשך השנים נוהג ולפיו פירות המקרקעין הפכו לוואקף מוסלמיים בכפר. ביום 6.9.1946 נרשמו המקרקעין - לטענת המבקש שלא בצדק - על שם "מודיר אל אואקף אלאסלאמיה אלעאם של כל ירושלים" (להלן "מודיר אלוואקף"), שלא הייתה לו כל גישה למקרקעין. רישום זה לא שינה את המצב הקיים במקרקעין ולפיו החזקה והשימוש בהם היו ונשארו בידי שיח' אבראהים ובידי עזבונו אחריו. המבקש טוען כי המקרקעין לא היו בבעלות מודיר אל וואקף "במובן המשפטי והרגיל של המילה", אלא בפיקוח ובניהול בית הדין השרעי, שהוא הקובע מה יעשה בהם. בשנת 1973 פנה בנו של השיח' אבראהים לבית הדין השרעי - בהיותו הגוף המוסמך ובעל הסמכות לדון בניהול של המקרקעין הרשומים כוואקף מוסלמי - וביקש למנותו עם שניים נוספים כמתואלי וכך הוחלט ביום 25.7.1973. בשנת 1998 הוציא האפוטרופוס לנכסי נפקדים תעודת הקנייה ולפיה המקרקעין הינם "נכס נפקד" ובעקבות זאת שונה רישום הבעלות במקרקעין - במקום הוואקף נרשם האפוטרופוס לנכסי נפקדים. הדבר נעשה במחטף ובחלוף תקופת ההתיישנות ומבלי שניתנה לבעלים הקודם (עזבון שיח' אבראהים) ולבעלי יתר הזכויות, לרבות הוואקף ובית הדין השרעי, כל הודעה על השינוי. המבקש טוען כי הואיל ולא דובר בנכס שבעליו נפקד, ההכרזה על הנפקדות נעשתה שלא כדין ולאפוטרופוס לנכסי נפקדים לא הייתה סמכות לתפוס את המקרקעין ולהעבירם למשיבה, כפי שעשה בשנת 2004. מכל מקום - התאריך הקובע לבירור הזכויות במקרקעין הוא מועד הקנייתם לאפוטרופוס - 1998 - ובמועד זה הזכויות שהיו לבעלים לא כללו את זכויות הניהול והשימוש בנכס, הואיל וזכויות אלו עברו לנאמן שמונה כבר בשנת 1973 על ידי בית הדין השרעי.

המבקש מבקש לשמר את המצב הקיים לטענתו במקרקעין מאז 1946 וזאת עד להכרעה בשאלות ובטענות שהוא מעלה בבקשתו. לטענתו, מתן צו המניעה ימנע את הפגיעה בכבודו ובסמכותו של בית הדין השרעי ויאפשר לו למצות את זכויותיו.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענה, המקרקעין הינם בבעלותה המלאה והם נרשמו ככאלה ביום 28.10.2004, לאחר עסקת מכר בה הועברה אליה הבעלות מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים. ביום 14.1.13 הבחין מפקח מטעם המשיבה כי במקרקעין מתבצעת נטיעה של עצי זית צעירים. ביום 16.1.13 הבחינו פקחים מטעמה כי המבקש עוסק בעיבוד השטח. הם מסרו לו התראה ולפיה הוא נדרש לסלק ידו מהמקרקעין ולפנותם מכל מה שנבנה וניטע עליהם והוא הוזהר כי בכוונת המשיבה לפעול להוצאת צו לסילוק פולשים. ביום 23.1.13 הבחין המפקח כי המבקש ממשיך לעבד ולנטוע עצי זית במקרקעין וכי הם גודרו, כאשר המבקש הודה כי הוא ביצע את הגידור. על כן, נחתם ביום 3.2.13 צו הסילוק והודבק במקום בולט במקרקעין. משנותרו המקרקעין מגודרים ונטועים בעצי זית אותם נטע המבקש, הוגשה תלונה למשטרת ישראל והממונה הורה לבצע את הצו.

המשיבה טוענת כי המבקש פנה לבית המשפט באיחור. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי הצו הוצא בהתאם לעקרונות המנחים שנקבעו ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון: ראשית, המקרקעין הינם בבעלות מלאה של רשות הפיתוח ולמבקש אין כל זכויות בהם והוא מחזיק ומשתמש בהם ללא היתר של המשיבה וזכותה לפנותו מהם. ככל שבידי המבקש טענה באשר לזכותו במקרקעין, עליו להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך - הוא בית המשפט המחוזי. שנית, הצו הוצא בסמכות ולאחר שהממונה שוכנע ברמת וודאות גבוהה כי המבקש פלש אליהם ללא כל זכות. שלישית - הצאת הצו בוצעה במועד הקבוע בחוק. המדובר בנטיעה חדשה של עצי זית צעירים, גם אם המבקש מעבד את המקרקעין מזה שנים.

באשר לטענות המבקש בדבר מינויו כנאמן על ידי בית הדין השרעי - המשיבה טוענת כי הרישום של המקרקעין על שמה מהווה הוכחה מכרעת לזכות הבעלות שלה במקרקעין. הגוף שנרשם בשנת 1946 כבעלים (מודיר אל וואקף) הינו המועצה המוסלמית העליונה, שהינה גוף נפקד כפי שנפסק בבג"צ. טענות המבקש תוקפות את המרשם ובית משפט זה אינו מוסמך לדון בכך. הקניית הנכס לאפוטרופוס לנכסי נפקדים נרשמה ביום 25.1.1998 וביום 28.10.2004 נרשמה המשיבה כבעלים של המקרקעין. הרישום על שם האפוטרופוס הינו דקלרטיבי, כאשר הנכס הוקנה לו רטרואקטיבית. כל החלטה למנות נאמנים לנכס עת שהוא היה מוקנה לאפוטרופוס, הייתה בלתי חוקית. החלטת בית הדין השרעי ולפיה המבקש מונה כנאמן אינה בעלת תוקף משפטי מאחר והיא ניתנה בחוסר סמכות. נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי עם נטילת אופיו של נכס כהקדש, נשללת מאיליה סמכות בית הדין השרעי לדון בניהולו הפנימי או להתערב בו. המבקש מונה כנאמן רק בהחלטת בית הדין השרעי לערעורים מיום 14.3.12, כאשר באותה עת המקרקעין כבר איבדו את אופיים כהקדש והוקנו לאפוטרופוס.

המבקש, בתגובתו לתגובת המשיבה, טוען כי מתקיימים התנאים למתן סעד זמני וכי מן הראוי לשמור על המצב הקיים עד להכרעה במחלוקת. לטענתו, המשיבה ידעה עוד בשנת 2004 כי הוואקף והנאמנים הבאים מטעמו מחזיקים בחלקה ומשתמשים בה והיא נמנעה שנים רבות מלפעול או להתנגד לשימוש זה.

דיון והכרעה

חוק סילוק פולשים הרחיב באופן ניכר את זכות המדינה לפעול להגנת קרקעותיה מפני פולשים על דרך של פעולה עצמאית ללא היזקקות לערכאות משפט. דינו של צו סילוק כדין פסק דין הניתן להוצאה לפועל. למבקש הצו שמורה הזכות לבקש את עיכוב פועלו של הצו על דרך פנייה לערכאות משפט לצורך הוכחת זכותו לנכס המקרקעין, כאשר נטל ההוכחה של מקור הזכות מוטל עליו (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, נח(1) 828).

בשלב הבקשה למתן סעד זמני, על המבקש להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, כשעל בית המשפט לבדוק אם התובענה איננה מחוסרת יסוד וסיכוי. על מנת שיינתן סעד זמני, די בכך שהוכח שהתביעה איננה טורדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, כאשר אין צורך בשלב זה לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מבעלי הדין ובית המשפט איננו דן בניתוח מקיף של הראיות (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית עמ' 521).

הטענות המועלות על ידי המבקש, בעיקרן, מבקשות לחלוק על רישום המקרקעין בפנקס רישום המקרקעין - הן הרישום הנוכחי על שם המשיבה, הן הרישום ההיסטורי על שם "מודיר אל וואקף" והן רישום והקניית הנכס לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בטענות מסוג זה אין בית משפט זה מוסמך לדון ומכאן קלישותה של התביעה.

יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהמבקש נסמך על החלטה של בתי משפט - בית הדין השרעי ובית הדין השרעי לערעורים, אשר מינו אותו בשנת 2012, משמע - בטרם הוצא צו הסילוק, כנאמן על המקרקעין, ניתן בהחלט לומר כי המבקש מעלה "שאלה רצינית" שיש לדון בה, בכל הנוגע לזכותו להחזיק במקרקעין ולשאלת היותו פולש, וכי אין מדובר ב"תביעה טורדנית וחסרת כל סיכוי".

יש לזכור כי בפרשת בן שמחון נפסק, כי צו סילוק פולש בקרקע ציבור הוא מעשה עשיית דין עצמית של רשות המדינה, שמן הראוי שהפעלתו תהא שמורה למצבים חריגים ומיוחדים, כאשר על הממונה להיות משוכנע, ברמת וודאות גבוהה, כי תופס הקרקע אכן פלש שלא כדין למקום ויש לסלקו משם בהליך מקוצר שאינו מצריך, מבחינה עניינית, הבאת ראיות והוכחה וכי אין בפיו טענת זכות לקרקע הראויה לבירור.