מודיעין-מכבים-רעות** נ' גולן

הכרעת דין

1.ב-26.11.10 הנאשם העמיד את רכבו בגן ציבורי בשדרות יצחק רבין 55 בתחום העיר מודיעין. פקח עירוני רשם לנאשם הזמנה למשפט וכתב אישום (עבירת קנס) לפי סעיף 265 לפקודת העיריות, ואשר לפיה עליו לשלם סך של 430 ₪ או להתייצב בבית משפט ביום 30.01.11 (להלן "הודעת הקנס"). העבירה שנרשמה בהודעת הקנס הייתה עבירה לפי סעיף 53 לחוק העזר מודיעין – מכבים – רעות (שמירת איכות הסביבה, מניעת מפגעים ושמירת הסדר והניקיון) התשנ"ו – 1996 (להלן "חוק העזר").

2.הנאשם בחר שלא לשלם את הקנס והתייצב לדיון ב-30.01.11 והדיון נדחה ל-10.04.11 בפני. בדיון שהתקיים בפני הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה כתב האישום יתוקן, כך שהעבירה הנ"ל תימחק ובמקומה הנאשם יואשם בעבירה לפי סעיף 117 (א) לחוק העזר ואשר קובע כדלקמן :

"איסור פגיעה או השחתת רכוש ציבורי

לא יסיר אדם, לא ישחית, לא ילכלך, לא ישבור ולא יקלקל בנין, מיתקן, רכוש או חפץ השייך לעירייה או שהעיריה הקימה או אישרה הקמתו."

3.הצדדים הצהירו שאין מחלוקת עובדתית שאכן הנאשם העמיד את רכבו על המדשאה של הגן הציבורי וסוכם כי יגישו טיעונים בכתב באם הדבר בכלל מהווה עבירה לפי סעיף 117 (א) לחוק העזר, וכי יינתן פסק הדין על סמך החומר הכתוב. בעת קבלת הטיעונים בכתב עלתה מחלוקת לכמה זמן נמשכה חניית הרכב על המדשאה, ובאם סירב הנאשם להזיז את רכבו לפי דרישת הפקח. מכל מקום, מוסכם שמחלוקת זו איננה משנה את עצם קרות האירוע של חניית הרכב בתוך הגן הציבורי באזור המכוסה בדשא. עיינתי בסיכומי הצדדים וכן בתשובת המאשימה לסיכומי הנאשם.

4.בא כח הנאשם טען שהאירוע נשוא כתב האישום עניינו עבירת חניה. בא כח המאשימה טען שלא מדובר באירוע חניה אלא בגרימת נזק לרכוש עירוני, הווה אומר, רכב שמטבע הדברים משקלו גדול, בעת שעולה על דשא גורם לנזק לדשא ולכן גם לגן הציבורי. דא עקא, מדובר במעשה שלא הוגדר כעבירה בהוראת חיקוק ברורה, וכי אין בלשון סעיף 117 (א) לחוק העזר, כדי לתת מענה למחדל של המאשימה (הרשות העירונית) בכך שלא התקינה חוקי עזר שאוסרים במפורש העמדת "רכב" (בין אם נקרא לפעולה זו "חניה" ובין אם נקרא לה בשם אחר) על מדשאה בגן ציבורי.

5.כלל יסוד בדיני העונשין הוא "שאין עונשין אלא אם מזהירין". בסעיף 1 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 נקבע כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו". השאלה היא באם העקרון בדבר איסור חניה באזורים מסוימים בגן ציבורי יכולים להיתפס ברשת תחולתו של סעיף 117 (א) לחוק העזר. מאחר ועסקינן בהליך פלילי הרי שמלאכת הפרשנות של סעיף 117 (א) לחוק העזר מונחית מהוראות סעיף 34כא לחוק העונשין התשל"ז – 1977 המורה כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין."

6.מתוך קריאת סעיף 117 (א) לחוק ברי שמדובר בהוראה כללית שאוסרת השחתת או קלקול "מיתקן, רכוש או חפץ השייך לעירייה או שהעירייה הקימה או אישרה הקמתו", ולא בהוראה ספציפית שאוסרת חניה על מדשאה בגן ציבורי. וכאן נשאלת השאלה באם רכב העולה על דשא בגן ציבורי "משחית" או "מקלקל" רכוש או חפץ ששייך לעירייה או שהעירייה הקימה. אותו רכוש הוא ככל הנראה הדשא שבגן הציבורי, או הגן עצמו, באם מסתכלים על הענין בראייה רחבה יותר. אינני פוסל את האפשרות שאכן הוראת סעיף 117 (א) לחוק העזר עשויה, מבחינה לשונית גרידא, לכלול בתוכה גם רכב שעולה על אזור המכוסה בדשא בגן ציבורי. דא עקא, הוראות עונשיות יש להגדיר בצורה חדה וברורה על מנת שכלל הציבור יהיה מודע לקיומן ולא ימעד בביצוע עבירה בתום לב.

7.המקרה שבפני מזכיר את פסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין ב- רע"פ 1430/11 עידן פלוטניק נ' מדינת ישראל (פורסם ב-"נבו", ההחלטה ניתנה ב- 23.3.2011). במקרה הנ"ל המבקש הואשם בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בכך שהעמיד את רכבו בגן ציבורי בניגוד לחוק עזר עירוני. הנאשם טען שלא היה שילוט במקום האוסר חניית הרכב וכי בכל מקרה האיסור להחנות את הרכב מתייחס ל-"גן" וכי בחלקה שבה העמיד את רכבו לא היה גינון בדמות צמחייה או דשא, אלא "קרחת" (כלשונו), ולכן המקום שבו נעמד הרכב לא עונה על הגדרת "גן".

כבוד בית המשפט העליון קיבל את הטענה של הנאשם והורה על זיכויו. ודוק, חוק העזר העירוני שנדון שם נקט בלשון ברורה בדבר "איסור חניה בגן ציבורי" (להבדיל מהמקרה שבפני שאין הוראה מפורשת בדבר איסור חניה) וקבע כי "לא יכניס אדם, לא ינהג ולא ישאיר רכב בגן ללא היתר מראש העיריה". אלא מאי ? באותו מקום שבו חנה הרכב לא היה שילוט שהחניה אסורה וכן היה ספק באם המקום שבו נעמד הרכב נכלל בגדר הביטוי "גן" בשל היעדר "גינון", ולפיכך הנאשם זוכה. קל וחומר שגם במקרה שבפני הנאשם צריך להיות מזוכה כאשר סעיף 117 (א) לחוק העזר בכלל לא עושה שימוש בביטוי המפורש "איסור כניסה, נהיגה והשארה של רכב בתוך גן ציבורי", אלא נוקט בלשון כללית ובלתי מוגדרת.

בפסקה האחרונה לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין נאמר כי :

"ולבסוף, פשיטא שאין פסק דין זה בא – כאמור – ליתן "הכשר חניה" במקום כלשהו, אלא לומר לרשות : תנו דעתכם לבהירות שעסקינן בנורמה פלילית, ואזי תוכלו לאכפה במבט מישיר וכראוי.

בנסיבות, זכאי אפוא המבקש מחמת הספק."

8.דבריו של כבוד השופט רובינשטיין יפים ונכונים גם לגבי הענין שבפני. היה והמאשימה מעוניינת להסדיר איסורי חניה באזורים מסוימים בגן ציבורי עליה תחילה להתקין חוקי עזר ברורים בנושא זה ולאחר מכן מכוחם להציב שילוט מתאים במקומות שבהם החניה תוגדר כאסורה. משלא עשתה כן, איננה יכולה לבוא בטרוניה לאזרח שפעל כפי שפעל הנאשם במקרה זה.

9.לפיכך, הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן.

ניתנה והודעה היום י"ז סיון תשע"א, 19/06/2011 במעמד הנוכחים.

הישאם אבו שחאדה, שופט

הוקלד על ידי: עינת אדטו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: