מהנא נ' פקיד רישוי משרד הפנים ואח'

פסק דין

1.עתירה כנגד החלטת המשיבה מס' 3 להחזרת רישיונות החזקת שני כלי נשק שהיו ברשות העותר עד שנת 2009.

2.מעשה שהיה כך היה: העותר, הינו בעליהם של שני כלי נשק, האחד אקדח והשני רובה צייד. רישיונות להחזקתם של כלי נשק אלה ניתנו לו עוד בשנת 1992. ביום 2/7/09 החליט המשיב 1 – פקיד הרישוי במשרד הפנים – על התליית הרישיונות להחזקת כלי הירייה לאור המלצת המשטרה. לאחר מכן בוטלו הרישיונות על פי המלצת המשטרה. השגה וערר שהגיש העותר נדחו אף הם. בהחלטה בערר, החליט הממונה כי ביטול הרישיון להחזקת נשק הינו על רקע המלצת המשטרה. המשטרה התנגדה לחידוש הרישיון משום קיומו של מידע, הקושר את העותר לעבירות מרמה, הונאה ואמל"ח. ההחלטה התבססה על חומר חסוי, אשר לא גולה לעותר בהתאם להוראות סעיף 9 (א) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) התשי"ט-1958. עמדתה של המשטרה הינה כי אם העותר יישא כלי ירייה, יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ובטחונו.

3. בעתירה שלפניי, מציג עצמו העותר כאדם נורמטיבי, ללא כל עבר פלילי, אשר החזיק רישיונות להחזקת כלי ירייה ואת כלי הירייה עצמו ללא סיכון כלשהוא. על כן ההחלטה שניתנה בעניינו אינה סבירה בצורה קיצונית. עוד הוא מוסיף כי ההחלטה שרירותית ללא כל נימוק סביר ויש בה משום פגיעה אנושה בזכות הקנויה לו להמשיך ולהחזיק ברישיונותיו.

לטענתו, נימוקי המשיבים אינם סבירים, נעשו ללא בדיקתן של עובדות מהותיות, הקשורות לעניינו וללא כל הצדקה סבירה. המידע עליהם נסמכו המשיבים הינו "מופרך ושיקרי". לטענתו, הוא מעולם לא זומן לחקירה ולא היה מעורב בעניינים פליליים.

4.והנה, בטרם נשמעה עתירה זו שבפניי, ביקש העותר את רשות בית המשפט להציג תצהיר נוסף. מתצהיר זה עולה כי העותר הורשע לאחרונה בבית משפט השלום בשני תיקים פליליים שונים. לטענתו הוא לא ידע כי גזר הדין שניתן בעניינו "הינו רישום פלילי הואיל ומדובר בהרשעה בעבירות מס". לטענתו, לא הסביר לו בא כוחו את משמעה של ההרשעה.

5.המשיבים מתנגדים לקבלת העתירה. זאת הן מנימוקים של חוסר ניקיון כפיים – שמקורם בהסתרת עובדות הנוגעות להרשעותיו הפליליות, והן מנימוקים לגוף העניין, בכך שהעותר מסוכן לציבור, נוכח דו"חות מידע, המצויים בידי המשטרה.

לטענת המשיבים, אין לו לעותר זכות קנויה להחזקת כלי ירייה. מדיניותם נועדה לבטא את האיזון הראוי בין האינטרס של מי מהציבור העלול להימצא בסיכון חריג, לבין האינטרס להגן על הציבור מפני פגיעה מכלי הירייה שהוא חפץ מסוכן. לפיכך, מבקש המשיב מס' 1 – פקיד הרישוי לכלי ירייה – את המלצת המשטרה – המלצה שהינה תנאי סף הקבוע בסעיף 11 (א)(2) לחוק כלי ירייה תש"ט-1949.

המשטרה בחנה לעניין זה את קיומו של חשש סביר לשלום הציבור, כתוצאה מנשיאת נשק על ידי העותר והגיעה למסקנה כי קיים בו סיכון לשלום הציבור. זאת בין היתר, על יסוד התנהגותו ומעשיו. אלה מוערכים על ידי המשטרה, ככל רשות מנהלית, על סמך הראיות המנהליות אשר עמדו נגד עיניה, גם אם אין בידיה פסק דין מרשיע. במקרה שלפנינו, מעריכה המשטרה, על פי שיקול דעתה המקצועי, כי קיים סיכון אמיתי לשלום הציבור מאי ביטול רישיון הנשק של העותר. אמנם לא הוגשו כתבי אישום נגד העותר, אך זאת נוכח העובדה כי המשטרה נהגה בזהירות הראויה תוך בחינת המידע שבידיה בקפדנות. מידע זה מעיד על התנהגות בניגוד לחוק ומעורבות במעשים פלילים חמורים בתחום האמל"ח, מרמה והונאה. כן נפתחו נגד העותר מספר תיקים פליליים שנסגרו מחוסר ראיות.

המשטרה התבססה על דוחות מידע חסויים, כפי סמכותה וכפי הוראת סעיף 9 (א) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) התשי"ט-1958.

לסיכום, קובעות המשיבות, כי ההחלטה נשוא העתירה הינה החלטה סבירה, אשר נתקבלה תוך עשיית איזון ראוי בין האינטרס של העותר לשאת נשק, לבין אינטרס הציבור לשמירת שלומו מפני הסיכון העלול להיות טמון מעצם החזקת הנשק על ידי העותר.

6.סבורני כי הדין עם המשיבות. יש לזכור כי אדם הבא לבית משפט לעניינים מנהליים, חייב לבוא כאשר כפיו נקיות. במקרה שלפנינו, מציג עצמו העותר כאדם נורמטיבי, מקובל בציבור, המנהל אורח חיים מכובד ובעל עבר נקי ללא דופי. בניגוד לדברים אלה מסתבר, כי רק חודשים ספורים קודם לחתימה על תצהיר זה, הוא הורשע בשני תיקים בעבירות חמורות על דיני המס, לרבות עבירות של אי העברת כספי ניכויים. העותר הינו מהנדס, קבלן רשום, הממלא תפקידים שונים, ביניהם ציבוריים. מאדם מעין זה, איני מצפה כי יציג עצמו כמי שלא מודע לכך שהורשע בעבירות פליליות, וכמי שאינו מבין את משמען של הרשעות אלה.

על כן, לכאורה, די בכך כדי להביא לדחיית העתירה.

עם זאת, לא פתרתי עצמי מכניסה להיכל הטענות.

7.כידוע, הרשות המוסמכת לעניין רישיונות לפי חוק כלי ירייה, הינו המשיב מס' 1. על פי מצוות המחוקק (סעיף 11(2)) יפעל המשיב 1 על פי המלצת קצין משטרה בכיר. ומכאן, ששיקול דעתו המנהלי של המשיב 1 מותנה בקבלת המלצה הולמת מן המשטרה. סעיף 12 (א) לחוק קובע את גדרי סמכויותיו של המשיב 1 כדלקמן:

   "(א)  המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו –

(1)  לתת רשיון או לסרב לתתו;

(2)  לתת רשיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רשיון שניתן;

(3)  לבטל רשיון תוך תקופת תקפו."

ומכאן, שלמשיב 1 נתון שיקול הדעת לתת רישיון, לסרב לתיתו וכן לבטל רישיון בתום תקופת תוקפו. החוק אמנם אינו מפרט מהם השיקולים המנחים, אשר צריכים לעמוד בבסיס שיקול דעתו של המשיב 1 בבואו להפעיל את סמכותו, אולם שיקולים אלה נגזרים מהמטרה לשמה נדרש הרישיון מחד, ומהצורך להגן על שלום הציבור מאידך. בחינת צורכי ההגנה על שלום הציבור נתונה בידי משטרת ישראל – שהינה הרשות המופקדת על שלומו ובטחונו של הציבור. המשטרה הינה גורם מקצועי, אשר בידיו מצויים הכלים הנאותים, לצורך עריכת בדיקות וחקירות, ריכוז חומר מודיעיני והמלצה בפני המשיב 1 בסוגיית מתן רישיונות נשק ושלילתם. המלצותיה של המשטרה קשורות קשר הדוק בסיכון, הנשקף לציבור מנשיאת נשק על ידי מבקש הרישיון. הסמכה זו מקורה בחשש לשלום הציבור מהימצאותם של כלי נשק בידי רבים, ובהם כאלה שעלולים לעשות בו שימוש מסוכן ובלתי אחראי. כידוע, לא סוד הוא כי מגמתה של המשטרה – מגמה אשר נמצאה כמוצדקת וסבירה, אף בפסיקה – הינה נקיטת זהירות יתרה בהענקת רישיונות להחזקת כלי ירייה, ואף צמצומם עד כמה שניתן (ראה: בג"צ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415).