מהלל ואח' נ' בן סמו ואח'

           לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) מיום 21.11.2017 במסגרת ה"פ 31637-03-16, בגדרו נדחתה בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יבוטל פסק דין אחר של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל ו-א' רומנוב) מיום 26.10.2015 במסגרת ע"א 53354-06-15, אשר ניתן בהסכמת כל בעלי הדין.

הרקע לבקשה וההליכים הקודמים

1. משיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) הם בני זוג המתגוררים בבית שכתובתו רחוב מהרי"ץ 49 בישוב גני מודיעין. המבקשים הם בני זוג המתגוררים בבית הסמוך לביתם של המשיבים. ביום 7.12.2009 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד המבקשים ונגד משיבה 3, עיריית מודיעין עלית, הרשות המקומית אליה השתייך ישוב גני מודיעין באותה עת. בכתב התביעה נטען כי המבקשים פלשו לשביל ברוחב 2 מטרים החוצץ בין החלקות של שתי המשפחות לאורך כל אורכן (להלן: השביל). לפי הטענה, המבקשים בנו שלא כדין על השביל חרף היותו שטח ציבורי פתוח (להלן: שצ"פ). על כן ביקשו המשיבים לחייב את המבקשים בפיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו להם בעקבות הפלישה כאמור: חסימת ניקוז מי הגשמים שירדו בחלקתם; נזקי רכוש בביתם; חסימת נוף; פגיעה בפרטיות ועוד. כן עתרו המשיבים למתן צו עשה שיורה למבקשים לפנות את מה שבנו על השביל (שער חשמלי ובטונדות) ולהשיב את מצב השביל לקדמותו. מנגד המבקשים הגישו הודעת צד שלישי נגד משיבה 4 ונגד גורם נוסף אשר מהם רכשו את המגרש שעליו בנו את ביתם (להלן: המגרש). זאת, מפני שלטענתם, אותם גורמים התחייבו למכור להם את המגרש ביחד עם השביל שבמחלוקת. בנוסף, הם הגישו תביעה שכנגד בגין נזקי רכוש ועוגמת נפש שנגרמו להם בעקבות פעולות שונות שביצעו המשיבים בשעה שבנו את ביתם, כגון ביצוע חפירות ללא דיפון, שפיכת פסולת בנייה שחסמה את בריכות הביוב המשרתות בין היתר את בית המבקשים וכיוצא באלה.

2. ביום 12.5.2015 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) בת"א 12224/09 בגדרו נדחתה תביעת המשיבים ביחס לחלק מהנזקים שנטען כי נגרמו להם, אך התקבלה תביעתם ביחס לנזקים בגין עוגמת נפש. כן ניתן צו עשה שלפיו על המבקשים להשיב את מצב השביל לקדמותו באופן שיפנו את השער החשמלי ואת הבטונדות שהציבו על השביל. יוער, כי לצד ההליך האזרחי מושא הבקשה שלפנַי התנהל גם הליך פלילי נגד המבקשים, במסגרתו הם הואשמו בבנייה בלתי חוקית ללא היתר, הן ביחס לשביל שבמחלוקת והן ביחס למגרש כולו. פסק דינו של בית משפט השלום שדן בסכסוך האזרחי שבין הצדדים התייחס אפוא רק למחלוקת הנוגעת לשביל. כן דחה בית המשפט את תביעתם הנגדית של המבקשים וציין כי הנזקים הנתבעים על ידם נובעים ממעשים בלתי חוקיים שהם ביצעו בעצמם, ואל להם להלין על כך.

3. על פסק הדין האמור הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור וערעור שכנגד. לאחר דיון שהתקיים בעניין כולו, הגיעו הצדדים להסכמה אשר ביום 26.10.2015 קיבלה תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, הערעורים נדחו בעיקרם ובוטלו חלק מהוצאות המשפט שהוטלו על הצדדים במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום. עם זאת, הצו המורה למבקשים להשיב את המצב לקדמותו ביחס לשביל נותר על כנו.

4. ברם, כעבור כחמישה חודשים הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תובענה בדרך של המרצת פתיחה בגדרה ביקשו לבטל את פסק הדין בערעור שניתן בהסכמה. נטען כי כל הצדדים הקשורים בהליך, לרבות בית המשפט, פעלו על פי הנחת יסוד שגויה, כי השביל שבמחלוקת הוא אכן שצ"פ. זאת, בעוד שהלכה למעשה מדובר בשטח שהתברר כי הוא בבעלות המבקשים באופן בלעדי. טעות זו, כך נטען, היוותה את המסד הן לפסק דינו של בית משפט השלום והן להסכם הפשרה ולפסק הדין שניתן בהסכמה על ידי בית המשפט המחוזי. משהתברר כי מדובר בטעות יסודית, טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הדין. נטען כי הטעות נבעה בשל כך שהמבקשים הסתמכו על מידע לגבי הזכויות בקרקע כפי שהתקבל ממשיבה 3 וממומחים שונים מטעמם של הצדדים. אלא שלאחר עיון בהיתר הבנייה שהוצא עבורם על ידי עיריית מודיעין עלית, הטעות התגלתה. בעוד שמהמסמכים עליהם התבססו המבקשים בהליכים שהתנהלו עד כה עלה כי רוחב המגרש שבבעלות המבקשים עמד על 21.5 מטרים בלבד, הרי שלפי ההיתר, המגרש רחב יותר ועומד על 23.5 מטרים. הפער בין שני הגדלים – שני מטרים – אינו אלא רוחב השביל שבמחלוקת. על כן לשיטתם, יש בגילוי זה משום הוכחה מכרעת לכך שהשביל הוא בבעלותם ואינו בגדר שצ"פ.

5. מנגד, טענו המשיבים כי אין מקום לביטול פסק הדין וזאת ממספר טעמים: כי גם אם נפלה טעות, היא לא נבעה מתרמית ועל כן יש לבכר את עיקרון סופיות הדיון; במסגרת הסכם הפשרה המשיבים ויתרו על סעדים שאותם ביקשו בכתבי טענותיהם, כגון פירוק סוללת עפר והזזת בריכת ביוב; המסמך שעליו נסמכים המבקשים בהליך ביטול פסק הדין היה מצוי בידיהם גם בהליכים הקודמים ועל כן אינו בגדר ראיה חדשה; פלישת המבקשים אל השביל מהווה השתלטות על שטח שמעולם לא נמכר להם ובנייה שלא על פי היתר בנייה כדין.

6. משיבה 3 טענה כי המבקשים פלשו לשצ"פ וסיפחוהו שלא כדין בניגוד לייעודו התכנוני. הובהר כי השביל שימש אפיק ניקוז טבעי שהוליך מי גשמים ממורד הרחוב אל הנחל שנמצא למרגלות השכונה, ובשל הסיפוח הוא נסתם וגרם לנזקים בביתם של המשיבים. עוד נטען, כי מעולם לא הוצג חוזה שמאשש כי המבקשים רכשו את השצ"פ. כמו כן, זכויות הבעלות בקרקע שבמחלוקת שייכות לממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש. לפיכך, ממילא משיבה 4 כלל לא הייתה מוסמכת למכור למבקשים את הזכויות בשצ"פ, שלא היו בבעלותה.

7. בית המשפט המחוזי דחה את המרצת הפתיחה. בפסק דינו צוין כי אכן, הפסיקה הכירה באפשרות של ביטול פסק דין חלוט כאשר שיקולי הצדק גוברים על שיקולי סופיות הדיון. ביטול פסק דין כאמור אף אינו מוגבל רק למקרים שבהם נשמעה טענת התרמית, אלא גם למקרים שבהם התגלו ראיות או עובדות חדשות. עם זאת, הודגש כי עילה זו מסויגת רק למקרים חריגים שבהם התובע לא יכול היה בשקידה סבירה, להביא לפני בית המשפט את אותן ראיות ועובדות חדשות. נקבע כי אין זה המקרה דנן. תחילה הוטעם כי זכויות בעלות במקרקעין אינן נקבעות על ידי היתר בנייה, שהוא מסמך של רשויות התכנון. לכן אין במסמך שבו נתלים המבקשים כדי להוכיח את בעלותם. יתרה מכך, אף אם היה בכך כדי להוות ראיה חדשה שעשויה לשנות את תוצאת המשפט, המבקשים לא הסבירו מדוע הם לא גילו עובדה זו ברבות השנים ובמהלך הדיונים הרבים שנערכו בשלוש ערכאות (ההליכים האזרחיים שנדונו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, וכן ההליך הפלילי בעניינם). כן הוטעם כי המבקשים יוצגו בהליכים הקודמים על ידי עורך דין וכי אין זה סביר שהוא לא עיין במסמך כה בסיסי מעין זה. צוין כי ביטול פסק דין, לא כל שכן כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, ייעשה במשורה ובמקרים חריגים. נקבע כי בנסיבות המקרה לא קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים לעשות כן. בנוסף לאמור ציין בית המשפט כי מקובלת עליו עמדת המשיבים, לפיה ביטול הסכמת הצדדים אינו ראוי הואיל והם ויתרו במסגרתו על סעדים שהם ביקשו. יש גם טעם לפגם בהתנהלות המבקשים אשר מצד אחד, הואשמו בהליך פלילי בבנייה ללא היתר ולא כיבדו את הסכם הפשרה שחתמו עליו ושניתן לו תוקף של פסק דין; בעוד שמצד שני, הם מבקשים כעת מבית המשפט שיושיע אותם באמצעות הליך השמור למקרים נדירים. על כן נדחתה הבקשה.