מהולל ואח' נ' מירון

פסק דין (משלים)

1.התובעים הינם הבעלים של דירה מס' 5 הנמצאת בקומה ג' ברח' לוריה 5 ת"א (להלן: "הדירה"). הדירה הושכרה בשנת 1988 בדיירות מוגנת למנוח יצחק מירון ז"ל (להלן: "המנוח"). המנוח נפטר בשנת 2005.

2.הנתבע הינו בנו של המנוח אשר לגרסת התובעים בסמוך לפטירת המנוח טען כי התגורר עם אביו עובר לפטירתו, ולפיכך הינו דייר ממשיך עפ"י סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב תשל"ב-1972) (להלן: "החוק").

3.ביום 17.8.10 ניתן פס"ד אשר קיבל את התביעה והורה לנתבע לפנות את הדירה. בפסה"ד הגעתי למסקנה עובדתית, כי לנתבע היתה זיקה לדירת אימו אשר היתה זהה לזיקתו לדירת אביו, ולפיכך היתה לו "דירה אחרת למגורים". כמו כן, הגעתי למסקנה עובדתית כי הנתבע לא התגורר עם אביו המנוח במשך ששת החודשים עובר לפטירתו.

4.הנתבע הגיש ערעור על פסה"ד, ובמסגרת פרוטוקול הדיון מיום 25.10.11 הגיעו באי כח הצדדים להסכמה דיונית כדלקמן:

"נוכח הערות בית המשפט שבית משפט קמא לא דן כלל וכלל בשאלת רישומו של המערער בחוזה השכירות וההשלכות של רישום זה, כך גם לא נזקק בית משפט קמא לעילה החלופית של אי תשלום דמי שכירות, וכך גם הטענות בכל הקשור למגוריו או אי מגוריו של המערער בדירה, ללא קשר לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, מקבל עלינו כי התיק יוחזר לבית משפט קמא. כך גם מקובל עלינו כי פסק דינו של בית משפט קמא יישאר על כנו, כך גם ההוראות שניתנו בכל הקשור לתנאי לעיכוב לביצוע.

בית משפט קמא יבחן את הסוגיות דלעיל, ובאופן כפי שייקבע על ידו, דהיינו האם על סמך החומר שהוגש לפניו או מעבר לכך, הכל בהתאם לשיקול דעתו ויחליט אם יש מקום לשנות את פסק דינו. כל האמור ללא צו להוצאות".

5.עפ"י ההסכמה הדיונית שקיבלה תוקף של פס"ד ע"י ערכאת הערעור, הוחזר התיק לביהמ"ש על מנת לבדוק סוגיה אחת בלבד, והיא מהן ההשלכות של רישום הנתבע בהסכם השכירות. האם רישום שמו של הנתבע במקום המיועד לשמו של השוכר, מקנה לו זכות של דייר מוגן ראשון ללא קשר לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר.

6.בטרם אכתוב דעתי על השלכות אותו רישום, אבהיר מדוע בפסה"ד לא היתה התייחסות מספקת כטענת ערכאת הערעור לנושא זה. יובהר, כי נושא הוספת שמו של הנתבע להסכם השכירות היה נושא שולי וזניח במהלך כל המשפט. אכן הנושא אוזכר בכתבי הטענות, גם בכתב התביעה, ואולם לטענת התובעים לא היתה לעובדה זו כל נפקות. נושא זה לא הוברר באופן ישיר במהלך הראיות, לא ע"י התביעה ואף לא ע"י ההגנה. בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבע הנושא אוזכר בסעיף אחד (3.1) כשהאזכור הינו כללי וסתמי. ב"כ הנתבע לא חזר במהלך סיכומיו על טיעון זה באמצעות אסמכתאות ו/או באמצעות הפנייה לחומר הראיות, אלא אזכר באותו סעיף 3.1 כי שמו של הנתבע מצוי בהסכם השכירות, ותו לא. מקריאת סיכומי ב"כ הנתבע, עלה כי נושא זה נזנח ע"י הנתבע, שכן כל סיכומיו התייחסו אך ורק להיותו בן ממשיך מכוח סעיף 20 לחוק.

7. כמו כן, מאחר ומסקנתי העובדתית היתה כי הנתבע לא התגורר עם אביו בדירה אלא לסירוגין בעת שהיה מתארח אצל אביו, הרי ממילא אין כל נפקות לעובדה ששמו מצוי כשוכר נוסף בהסכם השכירות, שהרי בפועל לא התנהג כדייר מוגן ולא התגורר בדירה אלא התארח אצל אביו מידי פעם בפעם. משכך, גם אם הייתי מוצאת נפקות ברישומו של הנתבע בהסכם השכירות, לא יכולתי לקבוע כי הוא נהנה ממעמד של דייר מוגן ראשון שעה שלא עשה שימוש בדירה כדייר מוגן ו/או כדייר בכלל, אלא כאורח בלבד וזאת כפי שעלה מחומר הראיות שהובא בפניי.

8.נוכח ההסכמה הדיונית בערכאת הערעור שכאמור קיבלה תוקף של פס"ד, אדרש לסוגיה זו של הוספת שמו של הנתבע להסכם השכירות. מדובר בהסכם שכירות משנת 1988, עת היה הנתבע כבן 14. הוריו של הנתבע התגרשו והאב עבר להתגורר בדירה אחרת. בהסכם השכירות במקום בו מופיע השוכר נרשם כדלקמן:

"עובדיה (עודי) ויצחק מירון – ת.ז. 451809".

בתחתית ההסכם במקום של חתימת השוכר, מופיעה חתימה אחת הנחזית להיות חתימתו של יצחק המנוח.

9.לטענת ב"כ הנתבע, די בהוספת שמו של הנתבע כשוכר נוסף על מנת לעמוד על אומד דעתם של הצדדים בעת חתימת ההסכם, כי הסכימו שיהיו שני שוכרים. לטענת ב"כ הנתבע, היה ברור שהנתבע יוכר כדייר רשמי וראשי לכל דבר ועניין אחרת שמו לא היה מופיע על גבי ההסכם. כמו כן, טוען ב"כ הנתבע כי לא תמיד אומד דעתם של הצדדים נקבע על פי החתימה.

10.אינני סבורה כדעתו של ב"כ הנתבע. ראשית, שני החתומים על ההסכם נפטרו וכמובן לא יכלו להעיד. על אומד דעתם של הצדדים בעת החתימה, ניתן היה ללמוד רק מהתנהגות הנתבע במשך השנים ומהראיות שהובאו בפניי. אף הנתבע עצמו בתצהירו לא היה נחרץ בגרסתו, כי הוא דייר ראשון יחד עם אביו המנוח עוד בהיותו קטין. מנוסח תצהירו, ניתן ללמוד כי "רעיון" זה של דייר ראשון נולד לראשונה כשקיבל ייעוץ משפטי. וכך כותב הנתבע בסעיף 2 ב' לתצהירו:

"אני ואבי היינו מאוד קשורים אחד לשני, והדבר בא לידי ביטוי בין היתר גם בכך שאבי עמד על דרישתו ששמי יופיע ליד שמו בהגדרת "השוכר" בחוזה הנ"ל, למרות שבהיותי קטין לא חתמתי עליו.

לפי ייעוץ שקיבלתי מפרקליטי, גם לא הייתי כשיר משפטית לחתום על החוזה, מצד אחד, אולם מצד שני, עצם הופעת שמי בחוזה מעניקה לי זכות להחזיק בדירה בשכירות ראשית, משמע הופכת אותי ל"דייר" כהגדרתו בחוק".

11.הנתבע היה כבן 30 בעת פטירת אביו, לכאורה עפ"י גרסתו היה אמור להתגורר איתו ברציפות במשך כ-16 שנה, האם לא ידע כל אותה תקופה כי הוא מתגורר כדייר ראשון בדירה? האם לא ידע כל אותה תקופה כי הדירה הושכרה גם עבורו? מדוע היה צורך בייעוץ משפטי, ורק בעת הגשת תביעת הפינוי, כדי לקבל ייעוץ משפטי שאומר לו שהוא "דייר ראשון". אם אכן היה הנתבע דייר מוגן מכוח עצמו, היה נוהג כך כל השנים מאז חתימת ההסכם ולבטח היה מודע לסטאטוס זה.

12.צודק ב"כ הנתבע בטענתו, כי לא תמיד העדר חתימה מעידה על אומד דעתם של הצדדים. דא עקא, במקרה זה של הסכם שכירות מוגנת בלתי מוגבלת בזמן, מדובר בזכות חוזית שדומה לזכות קניינית. במקרה זה, היה מקום לצפות כי תופיע חתימה נוספת של המנוח בשם הקטין כדי שיהיה ברור כי מדובר בשני שוכרים ולא אחד. דבר זה לא נעשה. כמו כן, במקום שם "השוכר" מופיע רק מספר תעודת הזהות של המנוח ולא מס' תעודת הזהות של הקטין. עובדה זו גם היא מלמדת שלא היתה כוונה לזהות את הנתבע כשוכר נוסף.

כותב ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי בעל הבית דאז הסכים להכיר בנתבע כדייר מוגן רשמי וראשי. לא ברור לי מניין מסקנתו זו של הנתבע. עצם רישום שמו של הנתבע שהיה כבן 14 באותה עת, לא מבטיחה כי בעל הבית דאז הסכים לקבל את הנתבע כדייר שוכר נוסף. אחת האפשרויות להוספת שמו של הנתבע היא, כי המנוח שהיה קשור לבנו כטענת הנתבע, ידע כי בנו יבוא לבקרו לעיתים קרובות וייתכן וחשש שבעל הבית יביע התנגדות למגורי אדם נוסף לסירוגין, ולפיכך הוסיף את שם בנו. בהעדר חתימה בשם בנו, לא ניתן להבין את אומד דעתם האמיתית של הצדדים להסכם, אלא עפ"י התנהלות הנתבע עצמו והראיות שהובאו.