מהדי בסל נ' מדינת ישראל

השופט י' אלרון:

1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ר' שפירא) בת"פ 26087-05-16 מיום 16.11.2016, במסגרתו נגזר על המערער עונש של 42 חודשי מאסר בפועל; הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים שהוטל עליו בת"פ 52044-05-13, כך שבסך הכל יהיה עליו לרצות 52 חודשי מאסר בפועל; וכן הוטלה עליו שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור את אחת מהעבירות שבהן הורשע או כל עבירת נשק.

2. המערער הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירת רכישת נשק, לפי רישא וסיפא סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירת החזקת נשק, נשיאתו והובלתו, לפי רישא סעיף 144(א) ורישא סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במחצית הראשונה של חודש אפריל 2016 רכש המערער תת מקלע ומחסנית בכפר ברטעה, והובילם לכפר מגוריו, ג'דיידה-מכר. בהמשך, מסר את הנשק לקרוב משפחתו האחד סמיר, אשר החזיק בו בהיחבא למשך כשבוע. ביום 19.4.2016 פנה המערער לסמיר וביקש ממנו להעביר את הנשק לקרוב משפחתו האחר, אחמד, אשר החביאו במקום מסתור. ביום 22.4.2016 איתרו כוחות הביטחון את תת המקלע במקום המסתור, כשהמחסנית בתוכו.

גזר דינו של בית המשפט קמא

4. בגזר דינו עמד בית המשפט קמא על מדיניות הענישה הנהוגה, על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות ועל הנסיבות הקשורות בביצוען. אשר למדיניות הענישה הנהוגה, ציין בית המשפט קמא כי מתחם הענישה שהוצע על ידי המשיבה – בין שלוש לחמש שנות מאסר – אכן משקף את רמת הענישה המקובלת במקרים דומים, ומקיים את הנחייתו של בית משפט זה להחמרה בענישה בעבירות נשק. אשר לערכים המוגנים שנפגעו, עמד בית המשפט קמא על הסיכון הנשקף לשלום הציבור ולביטחונו כתוצאה ממעשיו של המערער. לעניין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, ייחס בית המשפט קמא חומרה לרכישת הנשק מגורם פלילי אחר, ולהסתרתו בכפר מגוריו של המערער תוך שהוא משתף אחרים ומעביר את הנשק לחזקתם. בנסיבות האמורות לעיל, קבע בית המשפט קמא כי יש לראות במעשים כ"אירוע אחד" ולהציב עבורו מתחם ענישה יחיד, וכן קיבל את עמדת המשיבה כי מתחם הענישה ההולם נע בין שלוש שנות מאסר בפועל לבין חמש שנות מאסר בפועל.

5. לאחר מכן, קבע בית המשפט קמא את העונש המתאים למערער בתוך מתחם הענישה, על פי נסיבותיו האישיות. כשיקול לחומרה, התייחס בית המשפט קמא להרשעתו הקודמת של המערער בהכנת בקבוקי תבערה והשלכתם, שבעקבותיה הוטל עליו עונש מאסר בפועל וכן עונש מאסר על תנאי של 10 חודשים. בית המשפט קמא עמד על כך שהעבירות מושא גזר הדין בוצעו רק שלושה חודשים לאחר שסיים לרצות את מאסרו הקודם – סמיכות זמנים אשר מעידה לשיטתו על היעדר הפנמה ועל הצורך בהחמרה במסגרת גזר דינו דנן. כשיקולים לקולה, ציין בית המשפט קמא את הודאתו של המערער בביצוע העבירות, את האחריות שנטל להן ואת שיתוף הפעולה מצידו עם גורמי החקירה; את נסיבות מעצרו ואת השלכותיו של המעצר עליו ועל בני משפחתו; ואת גילו הצעיר. בשל האמור, ולאחר שקבע כי אין עילה לסטות ממתחם העונש שנקבע, וכן כי אין הצדקה להימנע מהפעלת עונש המאסר על תנאי באופן מצטבר, נקבע עונשו של המערער כפי שפורט בפסקה 1 לעיל. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

6. בערעורו טוען המערער כי בית המשפט קמא החמיר עימו בקביעת עונשו, ומבקש מבית משפט זה להקל בעונשו. המערער סבור כי מתחם הענישה שנקבע בידי בית המשפט קמא אינו הולם את חומרת העבירות שבהן הורשע ואת נסיבות ביצוען, וכי הוא משקף סטייה ניכרת מפסקי דין שניתנו בעבירות דומות. עוד גורס המערער כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא ביחס לשותפיו לפרשה, שעליהם הוטלו עונשים פחותים במידה רבה, מפרה את עיקרון אחידות הענישה. בהמשך, גורס המערער כי בית המשפט קמא לא ייחס די משקל לנסיבותיו האישיות המקלות. לבסוף, משיג המערער על הפעלת עונש המאסר על תנאי במצטבר ולא בחופף.