מדרי נ' דיגמי

פסק דין

המבקש והמשיב החליפו מהלומות במהלך צפייה במשחק כדורגל שהתקיים באצטדיון שבקריית שמונה. המשיב תבע את המבקש על נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתקיפתו בידי המבקש, והמבקש השיב לו בתביעה נגדית דומה. סופו של יום קיבל בית המשפט קמא את גירסת המשיב כאמינה, ודחה את זו של המבקש כחסרת אמינות. הוא קבע, כי המשיב, ששימש כשוטר מתנדב במגרש, אחז בידו של המבקש וביקש ממנו להילוות אליו, אלא שהמבקש השיב במכת אגרוף כלפי המשיב. אחר כך הגיב המשיב במכת אגרוף למבקש. משום ממצאים אלה קבעה השופטת קמא, כי שני הצדדים אחראים זה לנזקיו של זה, ופסקה למשיב פיצוי בשיעור של 5,000 ₪, ולמבקש – 1,000 ₪, כל אחד לפי נזקיו.

על פסק דין זה משיג המבקש, בבקשת רשות ערעור שהניח לפניי.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על צירופיה, ובתיק בית המשפט קמא על המסמכים שבו, לא ראיתי כי הבקשה צריכה תשובה, ולכן אדחנה על אתר. הלכה למעשה נסבה הבקשה על קביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית המשפט קמא, ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, להוציא מקרים יוצאי דופן, שהמקרה שלפנינו איננו נמנה עליהם, לא כל שכן כאשר העובדות נסמכות, בין היתר, על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, כפי שארע כאן. השופטת קמא העדיפה בבירור את גירסת המשיב כאמינה, ודחתה את זו של המבקש כחסרת אמינות. בכך אין כל מקום להתערב.

מסקנתי זו נותרת בעינה גם נוכח טענותיו של המבקש, כאילו לא ניתן בידו להשמיע עד שהזמין. ואכן, העד הוזמן והגיע לעדות, אך משום לחץ עבודה, שנבע ככל הנראה משביתת הקלדניות, לא נשמע העד. עם זאת, כל שיכול היה להוסיף העד – מסמכים שביקש להציג, ואלה אכן הוגשו. אינני רואה, כי העדתו של העד יכולה היתה לשנות מתמונת המצב שהצטיירה בפני השופטת.

לא ראיתי מקום להתערבות גם בפסיקת הפיצויים שפסקה השופטת, פסיקה הנראית לי סבירה לפי העובדות שנקבעו בפסק הדין. בכגון דא ההתערבות של ערכאת הערעור נעשית במשורה, ובעניין שלפנינו לא ראיתי כל טעם להתערבותי.

משום כל אלה – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"א, 20 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: