מדיקל קוונט בע"מ נ' מ.ב. מזור יעוץ ושירותים בע"מ ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא א' אורנשטיין) בהפ"ב 64036-06-17 מיום 3.10.2017.

1. המבקשת, מדיקל קוונט בע"מ (להלן: מדיקל), מפתחת מוצר רפואי ולצורך קבלת מימון לפיתוחו פנתה למשיבות, מ.ב. מזור יעוץ ושירותים בע"מ ו- EOM International Ltd. (להלן: המשיבות). הצדדים התקשרו בהסכם השקעה מיום 22.3.2011 (להלן: ההסכם), ולפיו השקיעו המשיבות במוצר סך של 360,000 ש"ח, בתמורה למניות במדיקל (שישמשו כבטוחה) ורווחים ראשוניים. בהסכם נקבע שתוקם חברה משותפת של הצדדים שיחזיקו במניותיה בחלקים שווים. בנוסף, סעיף 45 להסכם קבע כדלקמן (להלן: תניית הבוררות):

"אם כל אחד מהצדדים יחליט כי אין ברצונו להמשיך יותר בהתקשרות על פי הסכם זה ולהמשיך להיות שותף למייזם [כך במקור], הוא יציע ליתר חבריו לרכוש את מניותיו בחלקים שווים ביניהם. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה לגבי המחיר והתנאים – יקבעו [צ"ל יקבע] הסכום על ידי הבורר המוסכם, בשים לב בין היתר לכך שיציאתו של הצד המבקש לפרוש עלולה לפגוע בהתפתחות החברה בשל הפחתת תרומתו האישית לכך".

           יצוין כי בהסכם לא מוגדר מיהו "הבורר המוסכם", אולם סעיף 43 להסכם הקנה לכל אחד מהצדדים זכות וטו על מכירת המוצר לצד ג' ואילו סעיף 44 להסכם קובע כי "במקרה שבו תוגש הודעת וטו יועבר העניין לבורר אשר ימונה על ידי לשכת רואי החשבון בישראל...".

2. בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות, וביום 4.6.2017 הודיעה מדיקל למשיבות על ביטול ההסכם. בד בבד, הגישה תביעה למתן סעדים הצהרתיים וכספיים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. המשיבות הודיעו למדיקל כי הן מעוניינות שמדיקל תרכוש את חלקן במיזם בתמורה לסך של 1,000,000 דולר ולחילופין ביקשו למנות בורר בהתאם לתניית הבוררות, שיקבע את המחיר ואת תנאי המכירה של חלקן במיזם למדיקל. מדיקל דחתה הצעה זו.

3. על רקע זה, הגישו המשיבות תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על מנת שימנה בורר שיקבע את הסכום שבו מדיקל תרכוש את חלקן במיזם, בהתאם לסעיף 45 להסכם. טענתה העיקרית של מדיקל הייתה כי משלא הוקמה חברה אין תוקף לתניית הבוררות.

4. בית המשפט המחוזי קבע, כי תניית הבוררות ממשיכה לחול גם לאחר ביטול ההסכם. מדובר בתניה המסדירה את היחסים המשפטיים בין הצדדים במצב של היפרדות ובמקרה של מחלוקת באשר לשווי. "עתה, משהגיעה השעה שבה הצדדים מבקשים להיפרד יש מקום להחיל את תניית הבוררות". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אי הקמת החברה על ידי הצדדים הוא עניין טכני שאין בו כדי לאיין את תוקפה של תניית הבוררות. זאת, גם מבחינה מהותית של רצון הצדדים וגם מבחינה לשונית, שכן התניה מדברת על ה"מיזם" ולא על "חברה". סופו של דבר, מינה בית המשפט המחוזי את השופטת בדימ' ו' אלשיך כבוררת.

5. מדיקל טוענת, בבקשת רשות הערעור דנן, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הרחיב את מסגרת סעיף הבוררות וקבע כי יחול גם מקום שלא הוקמה חברה משותפת על ידי הצדדים. לטענתה, קיומה של חברה משותפת היא תנאי לתוקפו של הסעיף ומקום בו לשון ההסכם ברורה, אין מקום לדון באומד דעת הצדדים. מדיקל אינה חולקת על עצם פעילותם המשותפת של הצדדים אולם לשיטתה, לא מדובר במצב שבו הצדדים "שכחו" להקים חברה משותפת, אלא הם ניסו להקים חברה ולא הגיעו להסכמות. לטענתה יש לפרש תניות בוררות באופן דווקני ולהימנע מהשלמת פרטים, בפרט שעה שמדובר בהרחבת תניית הבוררות מעבר לגבולותיה. עוד טוענת מדיקל, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי חותרת תחת הרציונל שעמד בבסיס הסכמת הצדדים ופוגעת באופן מהותי בזכויותיה.

           טענה נוספת של מדיקל, היא שבית המשפט המחוזי פעל בניגוד להוראות ההסכם, בכל הנוגע לשאלת זהותו של הבורר וכישוריו. לדברי מדיקל, סעיף 44 להסכם קובע כי הבורר ימונה על ידי לשכת רואי החשבון בישראל על מנת שימונה בורר שהוא רואה-חשבון. במילים אחרות, מקום בו בית המשפט נתן תוקף לתניית הבוררות, היה עליו ליתן תוקף גם למנגנון בדבר אופן מינוי הבורר.