מדיצ'י נ' ועקנין

פסק דין

מבוא

בפניי תביעה כספית בסכום של 30,000 ₪, בגין אי תשלום דמי תיווך, אשר התבררה בהליך של סדר דין מהיר.

תמצית טענת התובעים, העוסקים בתיווך, הינה שבהתאם לחוזה שנחתם ביניהם לבין הנתבע, היה עליו לשלם דמי תיווך בגין עסקה לרכישת הדירה שאותה הציגו התובעים בפניו.

תמצית טענת הנתבע הינה שהתובעים אינם זכאים לדמי תיווך, כיון שההסכם בינו לבינם היה מותנה בכך שהדירות שיוצגו בפניו יהיו דירות שניתנו לתובעים לשם תיווך ב"בלעדיות", ולא דירות שהתפרסמו בשוק החופשי, בעוד שהדירה אותה רכש לא עמדה בתנאי זה. כן טען הנתבע שהתובעים הערימו עליו, הונו אותו, והחתימו אותו על החוזה בדיעבד, מספר ימים לאחר שהוצגה בפניו, מבלי שהיה מודע לכך שהוא מוחתם על חוזה בגין הדירה שרכש.

אקדים ואציין כי לאחר עיון בראיות הצדדים ובטענותיהם, מצאתי שיש לקבל את התביעה.

נימוקי פסק הדין יובאו בתמצית כמצוות תקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 .

גרסת התובעים

לטענת התובעים, ביום 15.9.2010 נחתם ביניהם לבין הנתבע הסכם להזמנת שירותי תיווך, לפיו התחייב הנתבע לשלם לתובעים דמי תיווך עבור פעולות תיווך לרכישת נכס ברחוב העירית 10 במעלה אדומים.

בהתאם להסכם הציגו התובעים לתובע למעלה מ- 15 דירות, ביניהן הדירה שאותה רכש. לטענת התובעים, היו הם הגורם העיקרי לרכישת הדירה על ידי הנתבע, לא רק בכך שהציגו בפני התובע ואשתו את הדירה, אלא גם בכך שנהלו משא ומתן עם המוכר באשר מחיר הדירה.

לטענת התובעים, בהתאם להסכם לרכישת שירותי תיווך היה על הנתבע לשלם להם דמי תיווך בשיעור 2% מסכום הרכישה הכולל של הדירה, שהיה 1,280,000 ₪, בתוספת מע"מ, ואולם הוא מיאן לשלם להם את דמי התיווך, חרף פנייתם.

גרסת הנתבע

בכתב ההגנה, טען הנתבע שחתם על הסכם התיווך לאחר התאריך הנקוב וכי המתווך פנה אליו לאחר רכישת הדירה.

לטענת הנתבע, הונו אותו התובעים וטמנו לו פח, שכן הוא חתם על הסכם התיווך בדיעבד, לאחר שראה את הדירה. לטענתו, הוא עמד על כך שהתובעים יציגו לו דירות בבלעדיות שלהם בלבד. לטענתו, ביקש בדרישתו זו לחסוך זמן, בכך שלא יחזור לראות דירות שראה בעבר, וכן לחסוך כסף, שכן ישנן דירות שהיה באפשרותו לאתרן בכוחות עצמו.

במהלך עדותו פירט הנתבע שכאשר הגיע עם אחד מהמתווכים לדירה, הבחין שמדובר בדירה שפורסמה באופן פרטי באינטרנט, אף זיהה את הדירה על פי תמונה בסוכנות תיווך "שלי" שאף עימם היה בקשר. לטענתו של הנתבע, הסכים המתווך לכך שהנתבע יכנס לראות הדירה ללא כל התחייבות מצידו, כיון שהסתפק בתשלום דמי תיווך מהמוכר.

הנתבע פירט שמוכר הדירה טען באוזניו שלא הייתה לא היכרות מוקדמת עם המתווך, וכי התובע התקשר עמו זמן קצר קודם לכן.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת הצדדים וראיותיהם, מצאתי שיש לקבל את התביעה.

סעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תש"ן-1996, מתנה את הזכאות לדמי התיווך בקיומו של חוזה בכתב. חתימת הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך, אפוא, הינה דרישה מהותית, אשר לא ניתן להתנות עליה, ובהעדרה נשללת זכאותו של המתווך לדמי התיווך.

בענייננו, הוצג בפני הסכם תיווך בכתב. מעיון בהסכם התיווך עולה כי ההסכם אינו מותנה בתנאי כלשהו, אינו מחייב שיוצגו אך דירות שהן בבלעדיות התובעים, וכולל את הדירה שנרכשה לבסוף על ידי הנתבע.