מדינת ישראל נ' ש. (עציר)

1.בפני בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

2.בכתב האישום נטען כי במהלך חודש אוגוסט 2015 הכה המשיב את בת זוגו בכך שסטר לה בפניה, דחף אותה והפיל אותה אל הרצפה. בנוסף, איים לפגוע בה כשהוא אוחז סכין מבטח גדולה. נטען, כי בעקבות מעשי המשיב נגרמו לבת הזוג סימני חבלה בפניה.

כן נטען בכתב האישום, כי כשלושה שבועות עובר ליום 15.3.2017 או בסמוך לכך, גערו המשיב ובת הזוג בבנם בן ה-7 על חוסר שביעות רצונם מביצוע מטלות בית ספריות. נטען, כי המשיב נטל חגורה והיכה באמצעותה את הקטין בגבו ואף פגע בראשו וגרם לו למכאוב. לאחר מכן, הכתה גם בת הזוג את הקטן, באמצעות מקל.

העבירות המיוחסות למשיב הן תקיפת קטין בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

2.הסנגור הנכבד הסכים כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע את המיוחס לו.

3.הסנגור טען כי אין עילת מעצר, אולם קמה עילת מעצר סטטוטורית בענין מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, שכן מדובר בעבירות אלימות בבני משפחה.

4.הסנגור טען לארבעה טעמים מדוע יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר:

א.המשיב נעדר כל עבר פלילי, לרבות תיקי מב"ד;

ב.שיהוי חריג ביותר במעצר, שכן העבירה נגד בת הזוג בכתב האישום בוצעה על-פי הנטען לפני כשנתיים; אירוע זה אף דווח לעובדת סוציאלית של הרשות המקומית ביום 22.12.2016, ולא הוגשה תלונה למשטרה; ומאז אותו אירוע לא היתה שוב אלימות;

ג.בבדיקה פסיכיאטרית של המשיב מיום 24.2.2017 נקבע, לאחר בדיקה אצל פסיכיאטר בכיר, כי המשיב אינו מסכן עצמו או את סביבתו באופן המצדיק השגחה; בבדיקה נוספת מיום 20.3.2017 נקבע כי אין אינדיקציה להוראות אשפוז, והומלץ על טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי בקהילה;