מדינת ישראל נ' פלוני

           האם הארכת מעצר שעליה הורה בית משפט זה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק) תקֵפה ועומדת גם לאחר הכרעת דין? או שמא פוקעת עם מתן הכרעת הדין, בשל הסמכות להורות על הארכת מעצר הנתונה לבית המשפט המחוזי בסעיף 61(ג) לחוק?

רקע

1. ביום 6.4.2017 הורשע המשיב בביצוע 8 מעשים מגונים בקטינות, ובעבירות של מתן הרשאה לקטין שאינו יכול לקבל רשיון נהיגה לנהוג ברכב, והסתייעות ברכב לביצוע עבירת מין. קודם להרשעתו, משחלפה תקופה של 9 חודשי מעצר ומשפטו לא הסתיים, הוארך מעצרו של המשיב בבית משפט זה 4 פעמים, בכל פעם ב-90 ימים (בש"פ 3209/16, השופטי' עמית; בש"פ 5312/16, השופט מ' מזוז; בש"פ 7994/16, השופט א' שהם; בש"פ 415/17, השופט י' דנציגר). ביום 18.1.2017 הוארך מעצרו של המשיב בפעם הרביעית, בתשעים ימים "החל מיום 25.1.2017 או עד למתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם". בהחלטות שניתנו בהליכי המעצר השונים – בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה – שבה והודגשה המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב על רקע המעשים החמורים שהואשם בביצועם. שירות המבחן חיווה דעתו אודות סיכון להישנות התנהגות מינית עוברת חוק. למן הגשת הבקשה הרביעית להארכת מעצרו של המשיב בבית משפט זה, מחמת אילוצי בית המשפט המחוזי, נדחה מועד הכרעת הדין פעם ופעמיים, עד אשר ניתנה ביום 6.4.2017. במועד זה האריך בית המשפט המחוזי את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים, החל מיום 25.4.2017 (היום האחרון להארכת המעצר הרביעית הנ"ל שעליה הורה בית המשפט העליון), או עד למתן גזר הדין. כמו כן, הורה אז בית המשפט המחוזי על הגשת תסקירי נפגעות עבירה, וקבע מועד לשמיעת טיעונים לעונש ביום 28.5.2017. מועד זה נדחה תחילה לבקשת שירות המבחן, ולאחר מכן נדחה פעמיים נוספות בשל בקשות שהגיש ב"כ המשיב. הטיעונים לעונש נשמעו ביום 17.7.2017, ונקבע מועד לשמיעת גזר הדין ביום 14.9.2017.

2. ביום 10.7.2017 הוגשה הבקשה דנן, בגדרה ביקשה המדינה כי מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים החל מיום 24.7.2017, או עד למתן גזר דין בעניינו בתפ"ח 7000-15 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

עיקרי טענות הצדדים

3. בתגובתו לבקשת המדינה, טוען המשיב כי החל מיום 4.7.2017 הוא שוהה במעצר בלתי חוקי. לטענתו, היה על בית המשפט המחוזי להורות על הארכת מעצרו החל מיום מתן הכרעת הדין, ולא מהיום שבו תמה הארכת המעצר לפי החלטת בית המשפט העליון. המשיב טוען, כי את המונח פסק דין בבקשה הרביעית שהגישה המדינה לבית משפט זה, שבה התבקש כי מעצרו יוארך בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינו, יש לפרש כהכרעת דין. כך גם מבקש המשיב לפרש את האמור בהחלטה הנ"ל מיום 18.1.2017 על הארכת מעצרו. עוד טוען המשיב, כי על-פי סעיף 61(ג) לחוק, עם מתן הכרעת הדין עוברת הסמכות להורות על הארכת המעצר לבית המשפט המחוזי, והוא מוסמך להאריך את מעצרו של נאשם מיום הכרעת הדין, ועד לתשעים ימים ממועד זה או עד למתן גזר הדין. על כן, טוען המשיב, היה על בית המשפט המחוזי להאריך את מעצרו החל מיום 6.4.2017 (מועד הכרעת הדין), ולא מיום 25.4.2017 (היום האחרון להארכת המעצר על-פי החלטת בית המשפט העליון) – כפי שנעשה בפועל. המשיב מוסיף וטוען כי יש להתייחס לאי-החוקיות שבמעצרו כשיקול משמעותי המטה את הכף לדחיית הבקשה להארכת מעצרו.

4. בדיון ביום 13.7.2017 התברר כי ב"כ המדינה לא קיבלה את תגובת ב"כ המשיב שהוגשה לתיק בית המשפט, ועל כן ניתנה לה אפשרות להגיב בכתב. בתגובתה טענה כי המונחפסק דין, המצוין בבקשה להארכת מעצרו של המשיב ובהחלטה שניתנה בעקבותיה, מתייחס להכרעת דין ולגזר דין (סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)). כמו כן טענה, כי תוקפו של צו מעצר שהוצא על-ידי בית המשפט העליון איננו פוקע עם מתן הכרעת הדין, והפנתה בהקשר זה לאמור בבש"פ 1172/10 מדינת ישראל נ' ג'סאן (3.3.2010). ב"כ המדינה הוסיפה וטענה כי סעיף 61(ג) לחוק מסמיך את בית המשפט המחוזי להאריך את מעצרו של נאשם "מיום שציווה בית המשפט"; לשיטתה, יום זה הוא היום שבו תמה הארכת המעצר שעליה הורה בית המשפט העליון, ולדבריה עולה פרשנותה בקנה אחד עם הפרקטיקה הנוהגת, וגם מאפשרת בחינה נוספת של שאלת המעצר באמצעות הגשת ערר או בקשה לעיון חוזר. הפרשנות שמציע המשיב, לטענת ב"כ המדינה, תסכל את תכליתו של סעיף 61(ג) לחוק, אשר נועד להפחית מן העומס המוטל על בית המשפט העליון באמצעות מתן הסמכות להארכת מעצר בבית המשפט המחוזי; הוא אשר נתן את הכרעת הדין, ומכיר את התיק שנדון לפניו על בוריו.

5. ב"כ הצדדים טענו גם לגופה של הבקשה להארכת המעצר: לטענת המשיב, אין להאריך את מעצרו נוכח חלוף הזמן, הפחתה במסוכנות הנשקפת ממנו, והמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. לעומתו טענה ב"כ המדינה כי מסוכנותו של המשיב לא פחתה, והיא נלמדת מהמעשים החמורים שבביצועם הורשע. ב"כ המדינה סומכת את ידיה על החלטות בית המשפט המחוזי ועל החלטותיו של בית משפט זה, לגבי מסוכנות המשיב, והצורך במעצר.

דיון והכרעה

6. נתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה – אלה שבכתב ואלה שבעל-פה – והחלטתי כי דינה של הבקשה להתקבל. אדרש תחילה לטיעונים העקרוניים שהעלו הצדדים בנוגע לפרשנותו של סעיף 61(ג) לחוק, ולאחר מכן אתייחס לנסיבותיו הפרטניות של המשיב דנן.

7. דרך השגרה בבקשות להארכת מעצר היא כי מתבקשת הארכת מעצר בתשעים ימים (במקרים מועטים הבקשה היא לפרק זמן אחר) או עד למתןפסק דין, לפי המוקדם. בהתאם, מקובל כי החלטות הניתנות בבקשות אלו מתייחסות לפסק דין – מבלי לפרש האם מדובר בהכרעת דין או בגזר דין. בעניין ג'סאן, שאליו הפנתה ב"כ המדינה, נקבע כי בית משפט זה מוסמך, לפי סעיף 62 לחוק, להורות על הארכת מעצר עד למתן פסק דין, כמשמעו בסעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי – הכרעת דין וגזר דין גם יחד. ברם, וכפי שטוען המשיב, ההחלטה בעניין ג'סאן ניתנה לפני שתוקן חוק המעצרים, ובטרם נוסף סעיף 61(ג) (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2011 (להלן: תיקון מס' 8)). על כן, יש לבחון האם קביעה זו אודות סמכותו של בית המשפט העליון, בעינה עומדת. כפי שאפרט להלן, סבורני כי יש להשיב על כך בחיוב. אציין תחילה, כי אין עוררין על כך שאת המונח "פסק דין מרשיע" בסעיף 61(ג) יש לפרש כהכרעת דין מרשיעה. הדעת נותנת כי זו אכן היתה כוונת המחוקק (משום שמדובר בהארכת מעצר לפני גזר הדין), גם אם רצוי היה לנקוט לשון ברורה ומפורשת – הכרעת דין מרשיעה.