מדינת ישראל נ' פלוני

השופט ע' פוגלמן:

ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ד' סלע, ד"ר מ' רניאל וא' לוי) מיום 2.11.2016 שבגדרו נגזר על המשיב בע"פ 9816/16 והמערער בע"פ 9817/16 (להלן: המשיב) עונש של 10 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 24 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; וכמו כן פיצוי בסך 278,000 ש"ח למתלוננת או רישום דירה שבבעלות המשיב על שמה כמפורט בגזר הדין.

תמצית העובדות וההליכים

1. המשיב, יליד 1953, הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1)+(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המשיב הוא אביה של המתלוננת, ילידת 1988, שהתגוררה במועד הרלוונטי בביתו של המשיב (להלן: הבית). ביום 26.2.2016 נמסר למשיב כי המתלוננת מצויה בקשר רומנטי עם גבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות; וכי בידי המשפחה סרטון המתעד מגע בינה לבין הגבר האמור. בהמשך, חזר המשיב לבית, וסמוך לשעה 22:00 התפתח עימות בינו לבין המתלוננת ובין בני משפחתם על רקע האמור. בעקבות העימות עם בני המשפחה, נכנסה המתלוננת לחדרה; נשכבה על מיטתה; ובלעה כדורי הרזיה בכמות גדולה – מתוך כוונה לשלוח יד בנפשה. בהמשך לכך, המשיב נטל סכין ממטבח הבית (להלן: הסכין); נכנס לחדרה של המתלוננת כשהסכין בידו; ודקר את המתלוננת במותנה. המתלוננת איבדה את הכרתה, והמשיב המשיך ודקר אותה בצווארה, בבטנה ובמותנה. על פי המיוחס, בחלוף מספר דקות הגיעו לבית בניו של המשיב וזה האחרון ביקש מאחד מהם לקחתו לתחנת המשטרה, שם הודיע לשוטרים כי רצח את המתלוננת. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, השוטרים שהגיעו לבית מצאו את המתלוננת שרועה במיטתה כשהיא פצועה קשה, והזעיקו עזרה רפואית. כתוצאה מן המתואר, המתלוננת נותרה עם נזק נוירולוגי בדמות שיתוק וחוסר תחושה בחלק גופה התחתון.

2. ביום 26.5.2016 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ד' סלע, ד"ר מ' רניאל וא' לוי) את המשיב לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה שיוחסה לו כאמור. על יסוד הסכמת הצדדים, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר שירות מבחן לעניין עונשו של המשיב (להלן: תסקיר שירות המבחן) וכמו כן תסקיר נפגע עבירה בעניינה של המתלוננת (להלן: תסקיר נפגעת העבירה). בתסקיר שירות המבחן צוין כי המשיב הוא אב ל-11 ילדים (ביניהם המתלוננת); מגיע מרקע משפחתי שאינו פשוט; חולה בסוכרת; ועבר לפני מספר שנים ניתוח בלבו עקב בעיה בריאותית. אשר למתלוננת, ציין שירות המבחן כי המשיב מסר שעובר לביצוע העבירה "היה לו קשר אבהי חזק עמה [עם המתלוננת – ע' פ']"; וכמו כן שלל קיומם של מתחים במערכת היחסים ביניהם. אשר לעבירה נושא ההליך דנן צוין כי המשיב קיבל אחריות מלאה אשר למיוחס לו; והסביר כי לא עלה בידו לווסת את כעסו נוכח התנהגותה המתוארת של המתלוננת ופגיעתה של זו בכבודה וב"כבוד המשפחה". שירות המבחן עמד, בין היתר, על נוקשותו המחשבתית של המשיב "על רקע תפיסות תרבותיות"; וחוסר מודעותו להשלכות מעשיו על המתלוננת. על יסוד האמור ועוד, העריך שירות המבחן כי קיים סיכון גבוה להישנות העבירות מצד המשיב, וכמו כן כי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה לפגיעה באחרים במצבי קונפליקט משפחתיים. משכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שילובו של המשיב בחלופת ענישה בקהילה; כי אם המליץ שתושת על המשיב "ענישה הרתעתית" בדמות עונש מאסר ממושך.

           אשר לתסקיר נפגעת העבירה, ביום 14.8.2016 הגיש שירות המבחן הודעה שלפיה בשיחה שקוימה עם המתלוננת זו מסרה כי אינה מעוניינת לשתף פעולה עם שירות המבחן וכמו כן אינה מעוניינת כי יוכן תסקיר נפגעת עבירה בעניינה. שירות המבחן ציין כי המתלוננת מסרה בפניו שברצונה "לבנות מחדש את מסלול חייה", זאת תוך חידוש היחסים עם בני משפחתה, לרבות אביה-המשיב. משכך, לא הוכן תסקיר נפגעת עבירה בעניינה של המתלוננת.

3. ביום 2.11.2016 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ד' סלע, ד"ר מ' רניאל וא' לוי) את דינו של המשיב. תחילה עמד בית המשפט על תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המשיב כמפורט לעיל; על עדותם של עדי האופי שהעידו לטובת המשיב; וכמו כן על עמדת המתלוננת כפי שזו הובעה הן בפני באת כוח המדינה (כעולה מהודעת המדינה מיום 30.5.2016), הן בעדותה בבית משפט קמא והן במסמך שהציגה לבית משפט שעליו נחקרה במסגרת עדותה האמורה (להלן: המכתב). כמו כן, עמד בית המשפט על הודעת המתלוננת במשטרה מיום 8.3.2016 שבגדרה ביקשה לבטל את תלונתה נגד המשיב. טענת האחרון הייתה כי מכל אלה עולה כי המתלוננת סלחה למשיב ומבקשת כי זה לא יועמד לדין; כי מטילה את האשמה בגין ביצוע העבירה על מעשיה שלה וטעויותיה; וכי היא מוכנה שהמשיב יחזור להתגורר עמה. אשר למכתב, הכתוב בעברית, קבע בית המשפט כי זה אינו עולה בקנה אחד עם רמת התבטאותה של המתלוננת תוך שציין כי לפי גרסתה המכתב נכתב על ידי דודה שתיעד את דבריה. משכך, ובשים לב להתנגדות באת כוח המדינה להגשת המכתב לבית המשפט, נחקרה המתלוננת על עמדתה כמתואר לעיל, מבלי שהמכתב הוגש. בהמשך לכך עמד בית המשפט על דברי המתלוננת בעדותה שלפיהם אביה נתן לה את הבית במתנה על מנת לתקן את תוצאות מעשיו; רכש עבורה קלנועית שתאפשר את התניידותה; וערך תיקונים בחדרה ובחדר המקלחת שבבית על מנת להתאימם לצרכיה. בית המשפט קבע כי המשיב לא הגיש ראיות שלפיהן הוא הבעלים הרשום היחיד של הבית; כמו גם ראיות אשר לביצוע התיקונים האמורים בפועל ולהשלמת הזמנת הקלנועית ומסירתה למתלוננת.

           בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם בענייננו של המשיב, עמד בית המשפט על הערך החברתי שנפגע ממעשה העבירה – קדושת החיים. נקבע כי נוכח הערך המוגן כאמור; מידת הפגיעה בו; ונסיבות הקשורות בביצוע העבירה – מתחם העונש ההולם בעניינו של המשיב נע בין 8 לבין 14 שנות מאסר בפועל. בהקשר אחרון זה עמד בית המשפט על התכנון שקדם למעשה העבירה בדמות ההצטיידות בסכין; על כך שהמשיב פעל לבדו ועל דעת עצמו; על ממשיותם של כוונת הקטילה ופוטנציאל המתת המתלוננת; וכמו כן על הנזקים – הגופניים והנפשיים – שנגרמו למתלוננת בעקבות ביצוע העבירה. בנוסף, עמד בית המשפט על מניע המשיב לביצוע העבירה – פגיעה נטענת ב"כבוד המשפחה" – בקבעו כי נסיבה זו עומדת לחומרת עונשו של המשיב; על האכזריות הגלומה במעשי הדקירה וכוונתם; וכמו כן, על כך שלא עלה בידי המשיב להוכיח כי נפל פגם ביכולתו להבין את מעשיו או את הפסול שבהם.

           בבואו לגזור את דינו של המשיב בגדרי המתחם עמד בית המשפט לקולה על עמדתה הנחרצת של המתלוננת; גילו של המשיב; הודאתו המידית בביצוע העבירה והסגרתו העצמית למשטרה; מצבו הבריאותי ותחלואיו השונים; עברו הפלילי שאינו מכביד; והפגיעה הכלכלית והרגשית במשיב ובבני משפחתו הגלומה בהטלת עונש מאסר, ובפרט עונש מאסר ממושך, בעניינו. בנוסף, לכף הקולה, עמד בית המשפט על אורח חייו של המשיב כאדם דתי; מעמדו המכובד בקהילה; עבודתו המסורה בעיריית עירו; יחסיו הטובים עם בני קהילתו; והיותו אדם רודף שלום, גומל חסדים ומסור למשפחתו, כפי שהלה מתואר בעדויותיהם של עדי האופי שהעידו בעניינו. בצד האמור, קבע בית המשפט כי קיים פער בין התרשמות שירות המבחן בתסקירו לבין דברי המשיב אשר לחרטתו; כי בנסיבות העניין קיימת חשיבות רבה להרתעת אחרים מביצוע מעשים דומים; וכמו כן, עמד על המלצת שירות המבחן בתסקירו. על רקע דברים אלה, קבע בית המשפט כי איננו רואה למצות את הדין עם המשיב; וגזר עליו 10 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; ופיצוי בסך 278,000 ש"ח למתלוננת או רישום הבית על שמה כמפורט בגזר הדין.