מדינת ישראל נ' עלי אדם

השופט מ' מזוז:

1. הבקשה שלפנינו מעוררת שאלות שונות הנוגעות לחסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה או פקודת הנזיקין), ובפרט את השאלה האם ניתן לחייב את המדינה בנזיקין בשל מעשה או מחדל של נושא משרה שיפוטית. החלטנו ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור.

רקע והליכים

2. המשיב הגיש תביעה נזיקית לבית משפט השלום בתל אביב-יפו נגד שר הפנים, הממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים, שירות בתי הסוהר, בית הדין לביקורת משמרות של שוהים שלא כדין, צה"ל ומדינת ישראל. תמצית תביעתו של המשיב היא כי הוא הוחזק במשמורת שלא כדין למשך תקופה של כשנתיים, וכי האחראים לכך הם הגורמים הנתבעים. בגין כך עתר המשיב לחיוב גורמים אלה בפיצוי בסך של 1 מיליון ₪.

3. לפי הנטען בכתב התביעה, המשיב הוא אזרח סודני שנכנס לישראל שלא כדין ביום 6.1.2009. עם כניסתו, ולאחר שתוחקר באופן ראשוני, הושם המשיב במשמורת בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה). באותה עת נהגה בישראל מדיניות אי הרחקה לגבי אזרחי סודן, ומכאן שלא הייתה, כנטען, עילה להחזקתו של המשיב במשמורת. חרף האמור, ובשל טעות בזיהוי מוצאו של המשיב הוא הוחזק במשמורת במשך כשנתיים ימים.

בתקופה זו נערכו דיונים עתיים בעניינו של המשיב לפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין שהוקם לפי סעיף 13יא לחוק הכניסה (להלן: בית הדין). לפי הנטען, בשל טעות בזיהוי המשיב הדיונים נערכו שלא בשפתו, ורק לאחר שהועבר למתקן כליאה אחר, ונערך לו דיון לפני מותב אחר של בית הדין, החל עניינו להיבדק. לאחר שאף בדיקות אלו לא הובילו לשיחרורו, עתר המשיב לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ובמהלך הדיון בעתירה הסכים משרד הפנים לערוך ראיון זיהוי נוסף למשיב. בסופו של דבר הגיע משרד הפנים למסקנה כי המשיב הוא אכן אזרח סודני והוא שוחרר ממשמורת, והעתירה נמחקה. בהחלטת המחיקה נכתב כי המשיב הוחזק בשל "טעות של נציג משרד הפנים אשר ראיין אותו ולא הכיר בו כסודני". בית המשפט הורה כאמור על מחיקת העתירה תוך חיוב משרד הפנים בהוצאות "שנגרמו [למשיב] עקב הגשת העתירה אשר נבעה מרשלנותו של עובד המשיב [משרד הפנים]".

4. לאחר שהוגשה התביעה לבית משפט השלום כאמור הגישה המדינה כתב הגנה שבמסגרתו עתרה לסילוק על הסף של התביעה נגד בית הדין בשל קיומה של חסינות שיפוטית. במסגרת כתב התשובה שהגיש המשיב נטען כי יש לדחות טענה זו מאחר שבמקרים קיצוניים בהם הגורם השיפוטי התרשל באופן בוטה ועקב כך נגרם נזק, ניתן לראות במדינה כאחראית לנזק מכוח אחריותה השילוחית. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 18.7.2017 נמחקה התביעה נגד ארבעה נתבעים ונותרו שני נתבעים: משרד הפנים ובית הדין.

5. במעמד הדיון שהתקיים ביום 28.12.2017 בבית המשפט השלום בבקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף, עתר המשיב לשינוי זהות נתבע כך שבמקום "בית הדין לביקורת משמורת" תבוא "מדינת ישראל - משרד המשפטים". בית משפט (סגנית הנשיא ט' לוי-מיכאלי) קיבל את בקשת המשיב לתקן את כתב התביעה, ובכפוף לכך דחה את בקשת המדינה. בית המשפט קבע, כי באופן עקרוני מקובלת עליו האפשרות כי במקרים של רשלנות חמורה עשויה לקום למדינה אחריות בקשר עם "שלוחיה" הנהנים מחסינות. עם זאת, הוסבר כי הכרעה בשאלה זו אינה אפשרית בשלב הנוכחי שכן היא נגזרת מקביעת ממצאים עובדתיים ביחס לאירועים בכללותם. כך צוין כי השאלות "מי הגורם האחראי ליישום החלטות בית הדין למשמורת בדבר תרגום" וכן "מי מבטיח הבאת מתורגמן לדיון" הן שאלות המחייבות שמיעת ראיות.

6. כלפי החלטה זו הגישה המדינה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בין היתר נטען כי החסינות השיפוטית היא מהותית ומוחלטת והיא חלה על ממלא התפקיד השיפוטי ועל שולחיו (המדינה), וכי במקרה דנן אף לא נטען לקיומה של התרשלות קיצונית, וממילא לא קיימת כל אפשרות, לכל הדעות, שהמדינה תחוב בנזקי המשיב.