מדינת ישראל נ' נסים

השופט מ' מזוז:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' ברנט) מיום 9.2.2017 בת"פ 2051-09-14, בו הורה על ביטולו של כתב האישום שהוגש נגד המשיב עקב קבלת טענה מקדמית לפי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

2. לפי עובדות כתב האישום שהוגש נגד המשיב ונאשם נוסף (להלן: הנהג), המשיב עוסק בחקלאות במושב חצב ובסמוך לו, והוא מעסיקם של הנהג, שהינו נתין תאילנד, ושל נתינים תאים נוספים (להלן:הפועלים), ובהם Toem Chankaew, Surasak Khotmueang ו- Arthit Marasri (להלן: המנוחים). המשיב העסיק את הפועלים בעבודות חקלאיות בשטח חקלאי (להלן: השטח החקלאי) הסמוך לצומת חצב וכביש 40 (להלן: הכביש). הכביש הינו דרך בין-עירונית, סלולה ודו-מסלולית, אשר מהירות הנסיעה המרבית בה היא 90 קמ"ש. המסלולים מופרדים על ידי שטח הפרדה בנוי, ובכל מסלול שני נתיבים המופרדים בקו הפרדה מקווקו. על פי הוראת המשיב, הנהג, אשר החזיק ברישיון נהיגה פג תוקף, הסיע את הפועלים לשטח החקלאי באמצעות טרקטור שאליו מחובר גרור חד-סרני (להלן: הטרקטור ו- הגרור), עליו יושבים העובדים. הגרור הינו משטח בעל דופן קדמית אחת בלבד, הנעדר אמצעי זיהוי, מערכת בלמים, שרשראות בטיחות, מערכות חשמל ותאורה, ספסלי ישיבה וחגורות בטיחות. הגרור לא עבר מבחן כשירות ובטיחות המאפשר שימוש בו, הוא אינו מיועד כלל לתנועה בכבישים ציבוריים או להסעת נוסעים, ורישומו לא הוסדר על פי דין. במשך תקופה ארוכה הורה המשיב לנהג ולפועלים להגיע לשטח החקלאי באופן כזה שבעוד שהנהג יחצה את הכביש עם הטרקטור והגרור, בניגוד להסדרי התנועה במקום, הפועלים יחצו את הכביש באופן רגלי, אף זאת בניגוד להסדרי התנועה במקום.

           ביום 12.5.2015, סמוך לשעה 06:00, הסיע הנהג את הטרקטור, אליו רתום הגרור שעליו ישבו 9 פועלים ובהם המנוחים, אל עבר הכביש והשטח החקלאי. הטרקטור חצה את הכביש מבלי לעצור בתמרור עצור, ובשלב זה התנגשה בטרקטור משאית שנסעה באחד מנתיבי הכביש. עקב התאונה ועצמת הפגיעה החזקה, הועפו תשעת הפועלים מהגרור והוטחו על הכביש. כתוצאה מהתאונה נהרגו שלושת המנוחים, נפצעו יתר הפועלים, ונגרמו כאבים לנהג המשאית.

           במעשים האמורים, נטען בכתב האישום, פעל המשיב בפזיזות ומתוך קלות דעת לתוצאות מעשיו, תוך שהוא נוטל במודע סיכון בלתי-סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען, ובכך גרם למותם של המנוחים.

3. בגין המעשים המתוארים יוחסו למערער 3 עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

4. בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 9.2.2017, טען המשיב טענה מקדמית לפי סעיף 149(4) לחסד"פ, לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. לטענת המשיב, הוא דאג לכך שלנהג יהיה רישיון נהיגה והנחה את הפועלים לרדת מהגרור בעת חציית הכביש. משכך, נטען כי בשים לב לאוטונומיה של המנוחים - אשר החליטו שלא לקיים את הנחיית המשיב לחצות הכביש ברגל ונותרו על הגרור - ובהתחשב באופן נהיגתו המסוכן של הנהג, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין מעשי המשיב למות המנוחים. המשיב גרס כי עובדות כתב האישום אינן מגלות אפוא עבירה, וכי יש להורות על ביטולו.

5. בית המשפט קיבל את טענתו המקדמית של המשיב, וקבע כי גם אם תוכחנה עובדות כתב האישום על פי נוסחן, רכיבי עבירת ההריגה אינם מתמלאים, ואין אפשרות להרשיע את המשיב בהריגה, בהעדר קשר סיבתי עובדתי בין המיוחס למשיב לתוצאה הטראגית:

"... צודק ב"כ הנאשם 1, כי על פי נוסחו של כתב האישום... הרי שהנאשם 1 הנחה את הנאשם 2 [הנהג - מ.מ] ואת הפועלים שלא לנסוע על הגרור המאולתר והמסוכן בעת חציית הכביש. ללמדנו, כי הנאשם 1 התמודד עם הסיכון הצפוי על מנת למנוע אותו. מקרה המוות אירע בכביש, לאחר שהנאשם 2 והפועלים לא שעו להוראתו של הנאשם 1 - וזאת על אף יחסי המרות הנטענים - ונותרו על הגרור.
פשיטא, כי אין על פי נוסחו של כתב האישום מעשה או מחדל המיוחסים לנאשם 1, המהווים את הגורם הממשי למות המנוחים, דהיינו - אין קשר סיבתי עובדתי בין המיוחס לנאשם 1 בכתב האישום לבין התוצאה העגומה והטראגית, היא מותם של המנוחים" (שם, בפסקה 10; ההדגשה במקור).