מדינת ישראל נ' מ.ס.

החלטה

1.המבקשת הגישה בקשה להארכת משך תקופת החזקתה בתפוס בדמות כסף מזומן בסכום של 10,000 ₪, כפי שנתפס בחיפוש שנערך בבית המשיבה (להלן: "התפוס").

2.לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מהראיות הלכאוריות שהציגה המבקשת וממכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי אין למשיבה זכות בתפוס הגוברת על זכותה של המבקשת לבחון את חילוטו העתידי.

רקע

3.היחידה החוקרת מנהלת חקירה מורכבת באשר לחשדות לביצוע עבירות שוחד, מרמה והלבנת הון, בין היתר, מטעם גורמים בכירים בקופת חולים "מאוחדת".

4.אחיה של המשיבה – מר י.ס. הינו אחד המעורבים בפרשה (להלן: "ס'"). ביום 8.11.10 ועם פרוץ החקירה הגלויה, בוצעו חיפושים ובזה שנערך בבית המשיבה, נתפסה חפיסת שטרי כסף מזומן בסכום התפוס. כבר במהלך החיפוש, עלתה גרסת המשיבה לפיה ס' העביר לידיה את התפוס.

5.המבקשת הגישה את הבקשה מכח הוראות סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (להלן: "פקסד"פ") והפנתה לגרסת המשיבה לפיה התפוס קשור בביצוע עבירה ולמצער שיבוש מהלכי משפט.

6.המשיבה טענה כי סכום התפוס הועבר לידיה לשם צרכים רפואיים של אחייניתה – בתו של ס' והגישה בהקשר זה את מש/1 – אישור רפואי לפיו אחייניתה מטופלת בגין בעיות במערכת העצבית מאז חודש מאי 2010 וכי היא זו המלווה אותה ומשלמת בעבור הטיפול הרפואי.

בתימוכין באסמכתא הוסיפה המשיבה כי יש להתייחס לבקשה מכח הוראות סעיף 35 לפקסד"פ, כשבחינתן מעלה כי המבקשת חדלה בהתייחסות הנדרשת לקניינה של המשיבה, משלא השיבה את התפוס לידיה בחלוף 6 חודשים מעת תפיסתו. נטען כי חלוף הזמן מבלי שהוגש כתב אישום, פועל לחובת המבקשת שלא הבהירה את מקור סמכותה להמשך החזקתה בתפוס.

במהלך הדיון שהתקיים בבקשה, הוסיפה המשיבה והפנתה כי משנחקר ס' בגין חשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, היה ראוי שהמבקשת תגיש בקשה מכוח חוק זה. עוד נטען כי צו קודם שקיבלה המבקשת בהקשר לתפוס מכח סעיף 32 לפקסד"פ ניתן במעמד צד אחד ומבלי שהתקבלה תגובת המשיבה.

המשיבה סיכמה כי המבקשת לא הצביעה על הקשר הנדרש בין התפוס לבין ביצוע העבירה והסנגור הוסיף כי ס' ניהל ספרים ועבד באופן מסודר.

7.המסגרת הדיונית הראויה לבקשה הינה זו הקבועה בסעיפים 32 ו- 34 לפקסד"פ.

באשר לטענת המשיבה כי יש להשיב לה את התפוס בהסתמך על סעיף 35 לפקסד"פ, שכלשונו: "אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח" – אין להתעלם מן העובדה החלוטה לפיה ניתן צו שיפוטי קודם שאפשר המשך החזקת התפוסים מבלי שהמשיבה ביקשה לערור עליו בזמן קרוב לאמת. משחלפה התקופה הנקובה בסעיף בחסות צו שיפוטי כדין, אין המשיבה יכולה לחסות תחת ההקלה בבחינת זכותה הקניינית בתפוס ובגדר השבה מתבקשת של התפוס לידי מי ש"מידיו נלקח".

גם אם היה ממש בטענת המשיבה, הרי שהשבת תפוסים בחלוף 6 חודשים "אינה אוטומטית" וכבר נקבע כי:

"העובדה כי חלפו 6 חודשים מיום תפיסת התפוס הנה רק אחד השיקולים אותם ישקול בית המשפט במקרה זה, אם כי שיקול זה הינו שיקול רציני ביותר, אולם לא השיקול הבלעדי".

וכן:

"גם בלשון סעיף 35 לפקודה, אין כדי ללמד כי בית המשפט אינו מוסמך להאריך את תקופת התפיסה, כשחלפו שישה חודשים ולא הוגש כתב אישום, כל שקובע סעיף 35 הוא כי בית משפט רשאי "להאריך את התקופה בתנאים שיקבע, "והארכה בדיעבד אף היא במשתמע, בהקשר החקיקתי והמהותי בו אנו עוסקים" (ר' בג"צ 2393/91 – פרידנברג נ' שופטת השלום בתל אביב, הגב' מרים סוקולוב, פד"י מ"ה (4) 490 ובש"פ 6686/99 עובדיה נ' מ"י, פד"י נד' (2) 464).

הבקשה הוגשה מכוח סעיף 32 לפקסד"פ ואילו המשיבה נסמכה בתגובתה גם על סעיף 34 לפקסד"פ שזו לשונו :

" ... על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ ימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שיקבעו בצו".

סעיף 32 לפקסד"פ קובע כי: