מדינת ישראל נ' כ' ואח'

רקע

1. נאשמת 1 הורשעה על פי הודאתה בעבירות חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") ולאחר ניהול הוכחות - בעבירת הפרת חובה על ידי אחראי לפי סעיף 337 וסעיף 322 לחוק.

   נאשמת 2 הורשעה בהתאם להודאתה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הפרת חובה על ידי אחראי לפי סעיף 337 וסעיף 322 לחוק.

   נאשמת 3, זוכתה מכלל העבירות אשר יוחסו לה.

    

   בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 18.5.2017 נאשמת 1 עבדה בפעוטון "xxx" (להלן: "הפעוטון") אשר נמצא בבעלותה של נאשמת 2 וטיפלה בנ.ל יליד 2016 (להלן: "התינוק"), ששכב על שידת החתלה בגובה של כמטר וחצי. בהמשך, פנתה לטפל בתינוקות אחרים ונמנעה מלהשגיח על התינוק באופן רציף וצמוד, כך שנפל מהשידה אל ריצפת החדר ונחבל בראשו (להלן: "הנפילה"). בסמוך לכך דיווחה הנאשמת 1 לנאשמות 2 ו-3, אשר שמעו את קול הנפילה ומיהרו אל החדר, כי התינוק נפל ונחבל בראשו. הנאשמות לא דאגו להעניק לתינוק טיפול רפואי על מנת לשלול פגיעה בעקבות הנפילה. לאחר נפילת התינוק ובמספר הזדמנויות, התריעה הנאשמת 1 בפני נאשמות 2 ו-3 בדבר חומרת הנפילה המחייבת דיווח להורי התינוק. כמו כן, בימים שלאחר הנפילה, שוחחו הנאשמות 2 ו-3, במספר הזדמנויות, עם אמו של התינוק ועם קרובת משפחתה אשר אספה אותו מהפעוטון ביום הנפילה, אך נמנעו מלדווח על פרטי האירוע. רק ביום 21.5.17, לאחר שאמו של התינוק חששה כי אינו חש בטוב, התינוק הובהל לבית חולים על ידי הוריו שם אובחנה חומרת החבלה, כשהסתבר כי נגרמה לו המטומה קרקפית עם קו שבר בגולגולת.

    

2. בהתאם להסכמת הצדדים, התקבל תסקיר שירות מבחן לגבי נאשמת 2.

   מהתסקיר עולה כי הנאשמת 2, בת 32, ללא עבר פלילי, נשואה ואם לחמישה ילדים בטווח גילאים שבין מספר חודשים ועד 9 שנים. הנאשמת עבדה בעבר כשכירה בתחום הטיפול בקשישים וילדים ובשנת 2011 פתחה פעוטון פרטי, בו אירעו העבירות נשוא כתב האישום. הנאשמת מסרה כי 4 חודשים לאחר אירוע העבירה נאלצה לסגור את הפעוטון בעקבות הקושי שחוותה בהתמודדות מול הורי הילדים. הנאשמת 2 קיבלה אחריות על מעשיה, גילתה חרטה ובושה מהם, ותיארה כי בזמן האירוע פעלה מתוך חשש ופחד מתגובת ההורים. כמו כן, מסרה כי היא מודעת להשלכות מעשיה ולמשמעות האחריות אשר מוטלת על כפתיה כמטפלת לחסרי ישע, הן לקשישים והן לפעוטות. שרות המבחן ציין כי הנאשמת חשה אמפטיה כלפי התינוק והוריו, תוך שהיא מבינה את תגובתם הנסערת ואת אכזבתם נוכח האמון שנתנו בה והופר.

   שירות המבחן התרשם ממצוקה רגשית אותה חווה הנאשמת 2 בשל הפגיעה שגרמה לתינוק והוריו, קשייה להתמודד עם אותן תחושות, וכן ציין את נכונותה להשתלב בטיפול.

   לאור האמור לעיל, הבעת רצונה של הנאשמת להמשיך לעסוק בתחום החינוך לגיל הרך וחששה שהרשעה תיפגע בכך, המליץ שירות המבחן על ביטול ההרשעה, הטלת צו מבחן למשך שנה ושל"צ בהיקף של 250 שעות.

    

   שירות המבחן מצא את נאשמות 1 ו-2 כשירות לביצוע של"צ.

    

   תמצית טיעוני הצדדים