מדינת ישראל נ' ט.מ.

בפניי בקשה לשחרור בערובה בתנאים מגבילים, בהתאם להוראות סעיפים 21 ו-48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996, כאשר למשיב שבפניי מיוחסת עבירה בשכרות.

מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 20.3.26 בסמוך לשעה 01.49 נהג המשיב ברכב פרטי בכביש 89, קילומטר 53.5 ממזרח למערב.

עוד נטען בכתב האישום כי עת נהג המשיב ברכבו, כאשר הוא שיכור. בבדיקת דגימת אוויר נשוף נמצא ריכוז אלכוהול של 873 מיקרוגרם, העולה על המידה הקבועה בחוק וכן עולה מעובדות כתב האישום כי המשיב כשל בביצוע מבחני המאפיינים אשר בוצעו לו והכל כמפורט בכתב האישום.

לטענת המבקשת, מדובר במשיב אשר ממנו נובעת מסוכנות המצריכה את המשך שהותו בתנאים מגבילים, הכוללים איסור יציאה מהבית בכל שעות היממה, כאשר את עיקר הטענות מבססת המבקשת על סמך עברו התעבורתי של המשיב, הכולל הרשעה בגין עבירה דומה משנת 2014 וכן כתב אישום אשר הוגש נגד המשיב בגין עבירה זהה בבית משפט לתעבורה בעכו וזה תלוי ועומד נגדו.

עוד נטען על ידי המבקשת כי למשיב 8 הרשעות תעבורה קודמות, אשר אחת מהן בגין עבירה זהה.

המשיב שוחרר על ידי קצין משטרה ביום 20.3.26 וכחלק מתנאי שחרורו אשר הוטלו עליו על ידי קצין המשטרה, שהה בתנאי מעצר בית מלא במשך 5 ימים ולהבטחת תנאים אלה חתם על ערבות עצמית בסך של 5000 ₪.

בפתח הדיון שהתקיים בפניי היום, הציג המשיב אישור בדמות צו 8, אשר במסגרתו גוייס לשירות חירום, וצו זה תקף, בשלב זה, עד ליום 1.4.26.

אין ספק כי מסוכנותו של נהג נלמדת ממהות העבירה המיוחסת לו מחד ומעברו התעבורתי מאידך.

עם זאת ובכל הקשור לעילת המעצר בהליכי תעבורה, אפנה לבש"פ 2974/15 מרדכי אשכנזי נ' מדינת ישראל, אשר בו נקבע על ידי כב' השופטת ברק ארז כי הכלל הינו שחרור לחלופת מעצר, ולא מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים.